מה קורה לתיאבון שלכם כשאתם לחוצים או מודאגים? האם אתם נעשים רעבים נורא לעוגייה או לגלידה? או האם הבטן שלכם נעשית רגוזה ואין לכם חשק לאכול בכלל? רבים מאיתנו אוכלים יותר מדי כשאנו חווים סטרס; ואם אנו מאוד בסטרס, או בסטרס במשך זמן ארוך, זה יכול להוביל לבעיות ארוכות טווח של משקל עודף. אולם, כיצד סטרס גורם לנו לרצות לאכול?

מהו סטרס?

כולנו מכירים את התחושה של היותנו מוצפים, חסרי שליטה, מפוחדים ועם פעימות לב מואצות. בגוף, הרגשות האלה מגיעים משתי מערכות [1]. ראשית, מערכת העצבים הסימפטטית שולחת הורמון שנקרא אדרנלין שמאיץ את זרימת הדם שלכם. ההורמון הזה מעלה את קצב הלב שלכם וגורם לכם לרצות לברוח או להילחם. שנית, המערכת האנדוקרינית שולחת סט שונה של הורמונים, כולל הורמון שנקרא קורטיזול, לתוך מחזור הדם שלכם, וזה מסייע לכם להתמודד עם סטרס (איור 1).

דמיינו שאתם הולכים ברחוב. אתם מסתובבים בפינה ולפתע פוגשים דינוזאור מסוג טירנוזאורוס-רקס שיושב שם. מה יקרה? ראשית, המערכת הסימפטטית שלכם, שהיא החלק במערכת העצבים שמאיץ את קצב הלב, מצר את כלי הדם ומעלה את לחץ הדם, מופעלת באופן מיידי. אדרנלין מוזרם לתוך הדם שלכם. הלב שלכם פועם מהר יותר, נשימתכם מתגברת והדם שלכם מנותב לשרירים שלכם. אתם בורחים.

בזמן שזה קורה, קורטיזול גם משתחרר לדם שלכם. הפעלה של המערכת האנדוקרינית, שהיא הבלוטות בגוף שמייצרות הורמונים המסייעים לגוף להתמודד עם כל התפקודים שלו, מדכאת את התיאבון במהרה – אתם לא רוצים לאכול חטיפים כשטי-רקס נושף בעורפכם. קורטיזול עושה דברים נוספים, כמו חידוד הזיכרון. זה יכול להיות שימושי להבטחת הימנעות מדינוזאורים מסוכנים כאלה בעתיד. קורטיזול מוזרם חזרה אל המוח כדי לכבות את תגובת הסטרס, כך שהתיאבון שלכם, הזיכרון שלכם והקורטיזול עצמו חוזרים למצב רגיל אחרי שהתרחיש המלחיץ חלף.

תגובה ללחץ היא טובה... ולא טובה...

תגובה לסטרס באופן שתואר לעיל היא דבר חיובי מאוד. למעשה, היא הכרחית. ללא תגובת סטרס, הטי-רקס ככל הנראה היה אוכל אותנו. אולם, אם אתם חושבים על זה, כמה פעמים בחיינו אנו נלחצים בגלל שטי-רקס (או כל טורף אחר, לצורך העניין) עומד לאכול אותנו? הרבה יותר סביר שנהיה בסטרס על-ידי דאגות בלתי פיזיות אחרות. קשרים חברתיים, מופע בבית הספר או בעבודה וחוסר ודאות שבהתנסות חדשה; אלה הם דברים שבסבירות גבוהה מלחיצים אותנו בחיי היומיום. אלה גם נסיבות שבהן קצב לב מוגבר או זרימת דם גדולה יותר לשרירים שלכם אינם יעילים כלל. בכל המקרים האלה, שידועים בתור סטרס כרוני (מאחר שהוא נמשך לאורך זמן), תגובת הסטרס יכולה להיות לא טובה עבורכם.

מה סטרס כרוני עושה לתיאבון?

סטרס כרוני יכול להשפיע עלינו באופן שלילי באופנים רבים. הוא יכול להוביל לחרדה ולדיכאון, לאובדן זיכרון, לבעיות לב ולדברים רבים אחרים. במאמר הזה אנו עומדים להתמקד באופן שבו סטרס יכול להשפיע על התיאבון ועל המשקל [2].

כבר ציינתי שסטרס אקוטי, כמו במקרה של בריחה מטי-רקס, מוביל לדיכוי תיאבון. זה נכון, אולם רק בטווח הקצר. ברגע שהתיאבון מדוכא על-ידי סטרס, לקורטיזול יש תפקיד שניוני בהגברת התיאבון בשנית. במקרה של דינוזאור זה הגיוני – זה עתה השקעתם אנרגיה רבה בבריחה מאותו הטורף. חלק מתפקידו של הקורטיזול הוא להשלים את האנרגיה שהושקעה באמצעות אכילה רבה יותר מהרגיל. אולם, אם אתם לחוצים ממבחן שמתקרב ושכחתם ללמוד אליו, מנה נוספת של גלידה לא עומדת לעזור בשום דבר. אם רמת הקורטיזול עולה כל הזמן על-ידי סטרס מתמשך, כך גם עולה הדחף לאכול.

קורטיזול גם מעודד אותנו לאגור אנרגיה ממזון בצורה של שומן. באופן בסיסי, מדובר באחסון של אנרגיה במקרה שיגיע צורך עתידי (כמו ריצה מפני טורפים עתידיים). שוב, זה לא מאוד יעיל אם למקור הסטרס אין השפעה פיזית עלינו. כשאנו במצב של סטרס כרוני ורמת הקורטיזול עולה כל הזמן, איננו רק אוכלים יותר מדי אלא גם מאחסנים חלק גדול מדי מהאנרגיה בגוף שלנו בצורת שומן, בלי שאנו עושים בהכרח פעילות גופנית נוספת כדי לאזן את העלייה במשקל שנובעת מהאכילה המוגברת.

יחד, משמעות הדבר היא שככל שאתם נמצאים בסטרס כרוני חזק יותר, כך עולה הסבירות שתאכלו יותר מדי, תעלו במשקל ובסופו של דבר תגיעו למצב של השמנת יתר. חשוב מאוד גם לדעת שהשמנת יתר ודיאטה בלתי מאוזנת יכולים, בפני עצמם, להוביל לתגובות מוגברות של סטרס. משמעות הדבר היא שמעגל הסטרס – אכילה – סטרס יכול להיות קשה מאוד לשבירה [2].

כיצד קורטיזול מגביר תיאבון ומוביל לעלייה במשקל?

קורטיזול מגביר את התיאבון וגורם לעלייה במשקל בכמה דרכים [2]. הדרכים האלה מערבות בעיקר את ההיפותלמוס. ההיפותלמוס הוא אזור במוח שמווסת הרבה מהדרכים שבהן אנו מְתַקְשְׁרִים עם העולם. לדוגמה, הוא מווסת את תגובת הסטרס (כולל גירוי השחרור של קורטיזול למחזור הדם). הוא שולט על האיזון של ייצור ההורמונים שלנו, והוא גם שולט על כמות האוכל שאנו אוכלים. כשכמות גדולה מדי של קורטיזול מסתובבת במחזור הדם במשך זמן רב, הקורטיזול הזה מגביר את הפעילות של תאי עצב בהיפותלמוס שמאותתים “אני רעב/ה” לשאר המוח (איור 2). כשאתם בסטרס, המוח יכול לחשוב שאתם רעבים יותר – אפילו אם הצורך האנרגטי שלכם לא השתנה.

קורטיזול גם מפחית את רגישות ההיפותלמוס להורמון אחר, לפטין. באופן רגיל, לפטין מאותת “הפסיקו לאכול, אתם מלאים”. כשישנוֹ הרבה קורטיזול בסביבה במשך זמן רב, הלפטין פחות מסוגל לשלוח את הודעת ה“אנחנו מלאים” הזו, והיא פחות חזקה.

קורטיזול אפילו מתערב בהורמונים אחרים שמשנים את מידת התגמול והטעם שאנו מפיקים ממזון. הוא יכול להגביר את העדפתנו ל“מזון מנחם” – מזונות שהם עתירי אנרגיה, כמו למשל אלה שמכילים הרבה שומן וסוכר [3].

כפי שצוין, קורטיזול יכול לעודד עלייה במשקל באמצעות הוראה לגוף לאגור אנרגיה בצורה של שומן. אפילו אם האדם שנמצא בסטרס מתנגד לכל אותות המוח העודפים שאומרים לו לאכול עוד, הוא עדיין יעלה במשקל מאחר שהגוף שלנו משנה את האופן שבו הוא מעבד מזון. קורטיזול מעודד אחסון של שומן בין השאר באמצעות גירוי תאי השומן לגדול ולהתבגר, בפרט בשומן שסביב לבטן. התבנית הזו של התפלגות שומן לא רק גורמת לבטן גדולה אלא גם יכולה לעודד התפתחות של מחלות לב.

למה לא כולם אוכלים יותר מדי במצב של סטרס?

אחרי שאמרנו את כל הדברים האלה על כך שקורטיזול מעודד אותנו לאכול, לאגור שומן ולעלות במשקל, אנו יודעים שזה לא קורה לכולם. חלק מהאנשים אוכלים פחות ויורדים במשקל במצב של סטרס כרוני. אז, מה קורה פה?

ראשית, נשים וגברים מגיבים שונה לסטרס. לדוגמה, לנשים יש תגובת קורטיזול חזקה יותר לאתגרים של לחץ חברתי, כמו דחייה על-ידי חברים, בעוד שגברים נוטים להיות בעלי תגובות חזקות יותר לאתגרים שקשורים בהישגים, כמו מבחנים במתמטיקה. אנשים צפויים לאכול יותר מדי כשיש להם רמות קורטיזול גבוהות בתגובה למצב מלחיץ. משמעות הדבר היא שנשים בדרך כלל אוכלות יותר מדי אם מקור הסטרס הוא חברתי, בעוד שגברים נוטים לאכול יותר מדי כשמקור הסטרס הוא אירוע הישגי. לרוע המזל עבור גברים, כשהם נמצאים בסטרס כרוני הם בדרך כלל מגדילים את מאגרי השומן בבטן.

שנית, גורמים אישיים רבים יכולים להשפיע על התגובה לסטרס. לדוגמה, קבוצת המחקר שלי הראתה שסטרס או דיאטה לא טובה בגיל צעיר, כשההיפותלמוס עדיין מתפתח, יכולה להוביל לרגישות מוגברת לסטרס בהמשך החיים [4]. אם אנשים חווים חשיפה מוקדמת לסטרס כרוני, עולה הסבירות שיהיו להם רמות קורטיזול גבוהות באופן כרוני, אפילו אם לא קורה שום דבר מלחיץ. נוסף על כך המוחות של האנשים האלה עשויים שלא להגיב לקורטיזול באופן תקין, כך שקורטיזול יכול להיות פחות אפקטיבי בכיבוי תגובת הסטרס. משמעות הדבר היא שאף על פי שרבים מאיתנו חשופים לאותו סוג סטרס בחיי היומיום שלנו, חלק מהאנשים יגיבו על-ידי העלאת רמות הקורטיזול שלהם באופן מתמשך בעוד שאחרים לא.

אנשים שאוכלים יותר מדי עם סטרס כרוני סווגו לעיתים במדע כאנשים עם “אכילה רגשית”. האנשים האלה יכולים להיות מושווים לאנשים ללא “אכילה רגשית”, שאינם משנים את דפוסי האכילה שלהם בתגובה לסטרס [5]. המדע הראה שבין אנשים שאוכלים אכילה רגשית וכאלה שלא יש הבדלים בהורמון סטרס ותיאבון נוסף, גרלין. באופן רגיל, גרלין מאותת להיפותלמוס מתי הזמן לאכול. לכן גרלין נחשב כ“הורמון הָרָעָב”, והוא מעודד תיאבון. מעניין מאוד לכן שרמת הגרלין בדם עולה כשמישהו בסטרס. אפילו מעניין יותר שאם יש מזון זמין הגרלין חוזר לרמה רגילה מהר מאוד אצל אנשים שלא אוכלים אכילה רגשית, ואילו נשאר ברמה גבוהה אצל אנשים שאוכלים אכילה רגשית. רמת גרלין גבוהה באופן רציף משמעותה אות של רעב תמידי אצל אנשים שמבצעים אכילה רגשית [5].

מה אנו יכולים לעשות

אם כן, האם יש משהו שאנו יכולים לעשות כדי להימנע מאכילת יתר שקשורה בסטרס? טוב, איננו יכולים להכחיד את כל הסטרס מחיינו. לעיתים קרובות, אותם הדברים שמלחיצים אותנו הם גם אלה שמאתגרים אותנו לגדול. ואיננו יכולים להכחיד את תגובת הסטרס שלנו. אולם, אנו יכולים להיות מסוגלים לנהל גם את מקורות הסטרס הכרוני שלנו וגם את התגובות שלנו אליהם. לדוגמה, שמירה על קשרים חברתיים חיוביים עם חברים והורים היא אסטרטגיה טובה לניהול סטרס, והיא יכולה להפחית את תגובת הסטרס לסיטואציות מלחיצות. פיתוח של עמידוּת עצמית ואופטימיוּת, כמו גם עידוד של פעילויות דורשניות כמו ספורט, יצירת מוזיקה או לקיחת חלק במשחקים מאתגרים, הוכחו כמפחיתים תגובה לסטרס. נוסף על כך הבנת הסיבה לכך שאנו רוצים לאכול קופסת גלידה מלכתחילה עוזרת לנו לקבל החלטות בריאוֹת שקשורות במזון. בינתיים, המדע עובד על פיתוח טיפולים גם להשמנת יתר וגם לתגובת סטרס עודפת שבתקווה יוכחו בעתיד כמועילים.

מילון מונחים

מערכת העצבים הסימפטטית (Sympathetic Nervous System): ↑ חלק ממערכת העצבים שמאיץ את פעימות הלב, מצר כלי דם ומעלה את לחץ הדם.

הורמון (Hormone): ↑ חומר שמשתחרר מאחד מאיברי הגוף ו“מטייל” לאיברים אחרים בגוף כדי להנחות אותם מה לעשות.

אדרנלין (Adrenaline): ↑ הורמון סטרס שפועל על הלב, הריאות והשרירים כדי להגביר את קצב הלב, את הנשימה ואת זרימת הדם.

המערכת האנדוקרינית (Endocrine System): ↑ הבלוטות בגוף שמייצרות הורמונים המסייעים לגוף להתמודד עם כל התפקודים שלו, כולל סטרס.

קורטיזול (Cortisol): ↑ הורמון שמנהל את תגובת הסטרס ומסייע לגוף להתמודד עם מצבי סטרס.

היפותלמוס (Hypothalamus): ↑ אזור במוח שאחראי על שליטה בהשמנה (ועוד כמה דברים חשובים אחרים).

לפטין (Leptin): ↑ הורמון שמוֹרה למוח להפסיק לאכול.

גרלין (Ghrelin): ↑ הורמון שמוֹרה למוח לאכול עוד.

הצהרת ניגוד אינטרסים

המחברים מצהירים כי המחקר נערך בהעדר כל קשר מסחרי או פיננסי שיכול להתפרש כניגוד אינטרסים פוטנציאלי.