מבוא

בספר “הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם” יש קטע שבו הארי עוזב את בית משפחת וויזלי, והגברת וויזלי מבקשת ממנו: “תבטיח לי שתשמור על עצמך...אל תסתבך בצרות...” הארי משיב: “אני תמיד שומר על עצמי, גברת וויזלי. אני אוהב את החיים השקטים, את מכירה אותי.” כל מי שמכיר את עלילות הארי פוטר יודע שהחיים שלו רחוקים מלהיות שקטים, כך שהוא כנראה לא מתכוון למה שהוא אומר. הארי מדבר בסַרְקַזְם.

לכאורה הגיוני לחשוב שכאשר אנחנו מדברים, אנחנו רוצים שבני-שיחנו יבינו בדיוק למה אנחנו מתכוונים. לכן מפתיע שלפעמים אנחנו דווקא אומרים את ההיפך – כלומר, אומרים דברים סרקסטיים, כפי שהארי אומר לגברת וויזלי. ממצאי מחקרים שנערכו לאחרונה מעלים כמה תשובות אפשריות לשאלות מדוע אנחנו משתמשים בסרקזם ואיך אנחנו מבינים אותו.

מדוע אנחנו משתמשים בסרקזם?

סרקזם הוא חלק מהשפה האנושית כבר אלפי שנים. לא פעם אנחנו משתמשים בו כדי להצחיק, כמו בתגובה הסרקסטית של הארי לדברי גברת וויזלי. הוא מנסה להצחיק אותה, ומצליח. אנחנו משתמשים בסרקזם גם כדי לתאר דברים שלא הסתדרו כפי שציפינו: למשל, אם קיווינו למזג אוויר טוב ביום של טורניר הטניס אבל ירד גשם, אולי נגיד: “ממש יום מושלם לטניס!” סרקזם הוא אחת הדרכים להעיר על אירועים כאלה, או להעביר ביקורת, ובאותו זמן להצחיק. יש ביטויים סרקסטיים נפוצים מאוד: בצירופים “כן, בטח” או “תודה באמת”, למשל, משתמשים לא פעם במובן סרקסטי. כאשר ילדים מתחילים ללמוד לדבר בסרקזם, בגיל ארבע או חמש בערך, הם נוטים להתחיל מביטויים נפוצים כאלה. ילדים בוגרים יותר, וגם מבוגרים, משתמשים בדרך כלל בצורות מורכבות ויצירתיות יותר של סרקזם, כמו הארי פוטר בדוגמה שבתחילת המאמר. אמירות כאלו מותאמות בדרך כלל למצב מסוים, ויכולות גם לשמש להעברת ביקורת באופן שהאדם השני לא יבין. בנוסף להבדלי גיל, גם הבדלי אישיות משפיעים על השימוש בסרקזם: יש אנשים המשתמשים בו הרבה, ואחרים – מעט מאוד (תיבה 1).

מה קורה אם לא קולטים את הסרקזם?

רוב המבוגרים נתקלים באמירות סרקסטיות כל יום ומבינים אותן בלי קושי. זאת הודות להבעת הפנים ונימת הקול של הדובר, וגם למה שהם יודעים על נושא השיחה והיחס של הדובר אליו. אבל יש אנשים שמתקשים להבין סרקזם ונוטים להבין אמירות כאלה באופן מילולי, כלומר את המשמעות הפשוטה של המילים. כשלא מבינים את הסרקזם באמירה, מפספסים את הבדיחה ועלולים להרגיש מחוץ לעניינים, מה שעלול ליצור מצבים חברתיים מסובכים.

באיזה גיל מתחילים ילדים להבין סרקזם?

במחקרים שערכנו במעבדה שלי גילינו שבדרך כלל, ילדים קטנים אינם מבינים סרקזם עד גיל 6-5, ורק בגיל עוד יותר מאוחר הוא מתחיל להצחיק אותם. כדי לחקור איך ילדים מבינים סרקזם, אנחנו מציגים להם הצגות קצרות של תיאטרון בובות, שבהן בובה אחת אומרת משהו סרקסטי לשנייה – למשל, אחת הדמויות מנסה להבקיע שער אבל בועטת את הכדור אל מחוץ למגרש, והשנייה מציינת: “יופי של בעיטה!”. אחרי ההצגה אנחנו שואלים את הילדים סדרת שאלות פשוטות, כדי לברר אם הבינו את הסרקזם. במחקר התברר שילדים בני 6-5 מבינים לפעמים שהדמות מתכוונת לדבר הפוך ממה שהיא אומרת, אבל אינם מבינים מדוע. הם לא מוצאים הומור באמירה הזאת [2]. ילדים מתחילים למצוא הומור בסרקזם סביב גיל 8 או 9. הדברים שמצחיקים אותם בגילאים צעירים יותר הם בדרך כלל מילים בלתי צפויות (למשל בבדיחה: מלפפון עומד ומשקה את הגינה. שואלים אותו: אתה משקה? והוא אומר: לא, אני מַאכָל!) או מצבים בלתי צפויים (כשמישהו נופל מטרמפולינה, למשל). בסביבות גיל תשע מתחילים ילדים למצוא יותר הומור בהקנטה של אחרים, וגם בסרקזם.

בגירסה אחרת של הניסוי, הילדים המשתתפים מסבירים לנו בלי מילים מה לדעתם הדמות בהצגה רוצה לומר. הם פשוט בוחרים אחד משני צעצועים – ברווז וכריש – ומניחים אותו בקופסה (אפשר לראות זאת בסרטון http://fron.tiers.in/go/Gwc32Y). לפני תחילת הניסוי מסבירים לילדים שאם לדעתם הדמות אמרה דבר נחמד, עליהם להניח בקופסה את הברווז ה“נחמד”, ואם לדעתם היא אמרה משהו מעליב – להניח בקופסה את הכריש ה“רע”. כלומר, אם הילד בוחר בברווז, הוא מראה שלדעתו הבובה בהצגה מתכוונת להיות נחמדה (מתכוונת למשמעות המילולית של דבריה), ואם הוא בוחר בכריש, הוא מראה שלדעתו הכוונה שלה לא נחמדה (כלומר, היא מדברת בסרקזם). בתחילת הניסוי ברווז הצעצוע וכריש הצעצוע נמצאים על השולחן, אחד משמאל ואחד מימין לילד/ה. בחדר יש מצלמת וידאו המצלמת ברצף כדי לתעד לאן מסתכלים הילדים וכמה זמן נדרש להם להחליט בין הכריש והברווז. השיטה הזאת נקראת מעקב אחר תנועת העין, ובעזרתה אפשר לקבל רמזים למה שמתרחש במוח, כי כבר הוכח שאנשים נוטים להסתכל בעצמים שהם חושבים עליהם. לכן, אם הילדים מסתכלים בכריש בזמן שהם מחליטים, אנחנו מניחים שהם חושבים על הכריש (המשמעות הסרקסטית), ואם הם מסתכלים בברווז, אנחנו מניחים שהם חושבים עליו (המשמעות המילולית). אחרי שהילדים בוחרים בכריש או בברווז, אנחנו שואלים אותם שתי שאלות פשוטות כדי לברר למה התכוונה הדמות בהצגה והאם היא התבדחה, לדעתם. בעזרת הניסוי הזה יכולים ילדים להבהיר איך הם מבינים סרקזם, בלי שיצטרכו להסביר את עצמם. לכן הניסוי מתאים לילדים צעירים, שכישורי השפה שלהם עדיין מתחילים להתפתח, ולילדים על הרצף האוטיסטי, שבמקרים רבים לא קל להם להסביר למה אנשים מתכוונים.

בניסוי זה ניסינו לבדוק שני הסברים אפשריים לשאלה איך ילדים מעבדים אמירות סרקסטיות [3]. לפי התיאוריה הראשונה, הנקראת “הסבר מילולי תחילה”, הילדים חושבים קודם כל על המשמעות המילולית, וכשהם מבינים שהיא לא מתאימה, הם עוברים אל המשמעות הסרקסטית. הִנַחנו שאם התיאוריה הזאת נכונה, המבט של הילדים יפנה קודם אל הברווז, שמסמל את המשמעות המילולית של המשפט, ורק אחר כך אל הכריש, שמסמל אמירה סרקסטית. לפי התיאוריה השנייה, הנקראת “הסבר אינטראקטיבי”, הילדים לא צריכים לחשוב תחילה על המשמעות המילולית אלא חושבים על המשמעות הסרקסטית מיד כשהם שומעים את דבריה של הדמות. ציפינו שאם התיאוריה הזאת נכונה, הילדים בניסוי לא בהכרח יסתכלו על הברווז קודם. בניסוי התברר שאפילו ילדים בני חמש, שרק מתחילים להבין סרקזם, נוטים רוב הזמן (ב-85% מהמקרים) להסתכל מיד על הכריש. התוצאה הזאת תואמת יותר את התיאוריה השנייה: ילדים שמבינים סרקזם אינם חושבים בשלב ראשון על המשמעות המילולית.

שיטת הברווז והכריש שימשה אותנו גם במחקר אחר, שבו השתתפו 31 ילדים בני שמונה. ראשית כל מדדנו את כישורי האמפתיה שלהם. אמפתיה היא היכולת להיות רגישים למחשבות ולרגשות של אחרים. התברר שברוב המקרים, ילדים עם רמת אמפתיה גבוהה גם הבינו סרקזם טוב יותר מאחרים, וגם הביטו מיד בכריש בניסוי הכריש והברווז [4]. לפי הממצאים האלה, נראה שאמפתיה והיכולת להבין מה אחרים חושבים ומרגישים הן תכונות חשובות להבנה של סרקזם.

האם אנשים על הרצף האוטיסטי מבינים סרקזם?

אנשים על הרצף האוטיסטי מתקשים בדרך כלל להבין סרקזם, ולפעמים מבינים אמירות כאלה באופן מילולי. לכן קשה להם לפעמים להבין הערות מתבדחות או מתגרות. ערכנו את ניסוי הכריש והברווז בהשתתפות 19 ילדים על הרצף האוטיסטי [5]. השווינו את התוצאות לאלה שהתקבלו בניסוי עם 19 ילדים שאינם על הרצף האוטיסטי. גילינו שהנבדקים שהיו על הרצף הבחינו בסרקזם בדיוק כמו הילדים האחרים. הילדים על הרצף האוטיסטי החליטו מהר יותר: בממוצע, נדרשו להם 3.56 שניות להניח את הכריש בקופסה, לעומת 4.34 שניות בקבוצת הילדים שלא היו על הרצף. אבל אף על פי שזיהו סרקזם בדייקנות ובמהירות, הילדים על הרצף לא זיהו שהדובר מנסה להיות מצחיק, לעומת הילדים בקבוצה השנייה, שזיהו זאת. תוצאות הניסוי מראות שילדים על הרצף האוטיסטי אכן מצליחים לפעמים לזהות דיבור סרקסטי. ייתכן שבניסוי שלנו הם הצליחו כי האמירות היו פשוטות יחסית, וגם כי הם לא נדרשו להסביר במילים מה הם מבינים, אלא רק לבחור את החפץ המתאים.

מה קורה במוח כשאנחנו נתקלים בסרקזם?

גם סוגים מסוימים של פגיעות מוחיות מַקשים על הבנת סרקזם, ולפעמים לא מאפשרים אותה כלל, בייחוד פגיעות במחצית (ההֱמיספֵרָה) הימנית של המוח. פגיעות במחצית השמאלית משפיעות בדרך כלל פחות על התחום הזה [6]. ניסוי שנערך לאחרונה בבולטימור [7] בדק את הבנת הסרקזם אצל 24 מבוגרים שעברו שבץ מוחי. בשבץ מוחי נחסמת זרימת הדם לחלקים מסוימים במוח, ותאי המוח באזורים אלה מתים. לניסוי נבחרו משתתפים שאצלם נפגעה המחצית הימנית של המוח. החוקרים השתמשו בשיטה הנקראת דימות תהודה מגנטית (MRI) כדי לזהות את המיקום המדויק של הנזקים למוח. הם ערכו למשתתפים בדיקה כדי לברר עד כמה הם מבינים סרקזם. הם התבקשו לקרוא זוגות של משפטים פשוטים ולזהות באילו משפטים הטון הוא סרקסטי. משפט לדוגמה: “ההצגה החדשה לא רעה. היא איומה ונוראה.” התברר שרוב הנבדקים שהתקשו במיוחד לזהות סרקזם היו אלה שסבלו מנזק נרחב בחלק של המוח הנקרא “השכבה הסָגיטָלית הימנית” (איור 1). זהו צרור של סיבי עצב המחבר בין כמה אזורים במוח. אזורים אלה משתתפים בעיבוד מידע המאפשר להבין סרקזם – גם מידע חזותי, כמו הבעות פנים, וגם צלילים, כמו נימת דיבור. החוקרים הסיקו מכך שסיבי העצב האלה חשובים כנראה להבנה של סרקזם.

מחקרים אחרים איתרו אזורים רבים נוספים במוח המעורבים בהבנת סרקזם. קבוצת חוקרים צרפתיים [8] הציגה ל-21 מבוגרים בריאים דוגמאות של אמירות מילוליות ואמירות סרקסטיות. בזמן שהמשתתפים ניסו להחליט איזו מהאמירות היא לדעתם סרקסטית ואיזו מילולית, פעילות המוח שלהם נמדדה בדימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI). התגלה שהבנה של סרקזם קשורה לפעילות במספר אזורים במוח, ביניהם הפיתול השמאלי הקדמי התחתון והפיתול הימני הקדמי התחתון (איור 2). בין האזורים המשתתפים בהבנת סרקזם יש אזורים בצד שמאל של המוח המשתתפים גם בהבנת שפה באופן כללי, ואזורים בצד ימין המשתתפים בהבנת המצב המחשבתי של אחרים ובזיהוי אמירות ומצבים מצחיקים.

שני מחקרי הדימוּת האלה סיפקו לנו מידע חשוב על אזורי המוח המשתתפים בהבנת סרקזם. עדיין לא ידוע איך כל חלקי המוח האלה משתפים פעולה ביניהם כדי שנבין סרקזם באופן מלא. בנוסף לזה, האמירות הסרקסטית במחקרים אלה היו פשוטות מאוד. אחת המטרות של מחקר עתידי היא לזהות את רשתות הקשרים במוח המאפשרות הבנה של אמירות מורכבות יותר, כמו התגובה של הארי פוטר לגברת וויזלי. כדי להבין סרקזם כזה חשוב לדעת מה ההקשר ומה קרה קודם. חוקרים מנסים כעת לענות על שאלות רבות כאלה, בעזרת המשימות והשיטות שתיארתי. במחקרים עתידיים חשוב לגלות אם אפשר ללמד איך להבין סרקזם, ואם כן מהי השיטה המוצלחת ביותר לעשות זאת. כך אפשר יהיה לעזור לילדים ולמבוגרים שמתקשים להבין סרקזם שהם נתקלים בו בחיי היומיום.

מילון מונחים

סַרְקַזְם (Sarcasm): ↑ צורת התבטאות נפוצה שבה הדובר אומר את ההיפך מהדבר שהוא מתכוון אליו, בדרך כלל בנימת קול מיוחדת, כדי להעביר ביקורת בצורה משעשעת.

מעקב אחר תנועת העין (Eye tracking): ↑ שיטת מחקר שבה תנועות העיניים של הנבדקים מצולמות כדי לתעד במה הם מביטים. לפי כיוון המבט אפשר לשער על מה חושב הנבדק בזמן ביצוע משימה.

הרֶצֶף האוֹטיסטי (Autistic spectrum): ↑ קבוצת הפרעות מוח התפתחותיות המשפיעות על כישורי שפה, תקשורת וקשרים עם אנשים אחרים.

דימוּת תהודה מגנטית (Magnetic resonance imaging; MRI): ↑ בדיקה המאפשרת לייצר תמונות של המִבנים הפנימיים בגוף, כולל המוח.

דימוּת תהודה מגנטית תִפקוּדי (Functional magnetic resonance imaging; fMRI): ↑ סוג של דימות תהודה מגנטית המאפשר לראות פעילות בחלקים שונים של המוח לפי השינויים בזרימת הדם אליהם.

הצהרת ניגוד אינטרסים

המחברים מצהירים כי המחקר נערך בהעדר כל קשר מסחרי או פיננסי שיכול להתפרש כניגוד אינטרסים פוטנציאלי.