פיניאס גייג’ היה פועל בנייה של מסילת הברזל במאה ה־19. הוא היה מעורב בתאונה נוראית. בעודו עובד, פיצוץ העיף מוט ברזל עבה דרך המצח שלו, כמודגם באיור 1. ייתכן כי אתם סבורים שתאונה זו הותירה אותו פצוע אנוּש או גרוע מכך – מת! אבל לא, למרות הֶרֶס חלקים בחלק הקדמי של מוחו, למרבית ההפתעה, אירוע נוראי זה השפיע עליו רק מעט [2 ,1]. פיניאס גייג’ חזר להכרה מלאה מיד לאחר התאונה. אף שנפער חור במצחו, הוא עדיין היה מסוגל ללכת וּלְדַבֵּר, והוא המשיך לחיות כמעט 12 שנים נוספות. האם פירושה של תצפית מפתיעה זו הוא שקליפת המוח הקדם-מצחית, אזור המוח המצוי בדיוק מעל העיניים שלנו, איננה חשובה לתפקוד יומיומי? או אולי יש לקליפת המוח הקדם-מצחית תפקידים נוספים שעדיין איננו מבינים? לרוע המזל, אין עדויות רבות המרמזות לנו אם התאונה שינתה את התנהגותו של פיניאס גייג’. אנו יודעים כי חברת הרכבת סירבה לשכור מחדש את שירותיו לאחר התאונה, מִסיבות לא ברורות. נוסף על כך מעט הסיפורים שישנם על התנהגותו של פיניאס גייג’ לאחר התאונה מרמזים על כך שאישיותו והַגִּישָׁה שלו כלפי אחרים השתנו בדרך כלשהי. חבריו אמרו: “גייג’ הוא כבר לא גייג”’.

מדעי המוח (מדע החוקר כיצד המוח פועל) ממשיכים ללמד אותנו דברים חדשים על תפקידה של קליפת המוח הקדם-מצחית בחיי היומיום שלנו. שאלו את עצמכם: האם הייתם מְסַפְּרִים לאדם זר את אותם סיפורים אישיים שאתם מספרים למשפחתכם ולחבריכם כגון זיכרון יקר ערך? מדענים גילו כי אנשים הסובלים מפגיעות חמוּרוֹת בקליפת המוח הקדם-מצחית כן סיפרו לזרים מוחלטים סיפורים אישיים, אף שאחר כך הם חשו מובכים מכך [3]. מדוע אנשים אלה לא הביאו בחשבון שהם מדבּרים עם אדם זר? האם ייתכן שקליפת המוח הקדם-מצחית נחוצה לשם התאמת התקשורת שלנו בהתבסס על האדם שעימו אנו מְתַקְשְׁרִים?

שימוש במשחק מחשב כדי לחקור תקשורת

כיצד אנו יכולים לחקור אם קליפת המוח הקדם-מצחית נחוצה להתאמת התקשורת שלנו (איך אנו מדבּרים לאחרים וסוג הדברים שאנו מספרים להם) כתלוּת באדם שעימו אנו מתקשרים? דרך אחת למציאת תשובה לשאלה זו היא למדוד את האופן שבו בני אדם מתאימים את התקשורת שלהם כאשר הם מתקשרים עם סוגים שונים של בני אדם, ואז לראות אם אלה הסובלים מנזק מוחי בקליפת המוח הקדם-מצחית (הֶרֶס של תאי מוח באזור קליפת המוח הקדם-מצחית. במאמר זה לשם קיצור נקרא לאנשים אלה: “פגועי קליפת המוח הקדם-מצחית”) עושים זאת באופן שונה מבני אדם שמוחם בריא. כדי למדוד שינויים בתקשורת תכננו משחק מחשב שבו משתתפי הניסוי השתמשו בסמל של ציפור כדי לתקשר עם אדם אחר דרך מסך המחשב, בלי שראו את אותו שותף ובלי שדיברו עימו. לצורה מקוונת זו של תקשורת יש שני יתרונות עבור הניסוי שלנו. ראשית, תנועת הציפור על מסך המחשב מאפשרת מדידה מדויקת של התנהגויות התקשורת של כל משתתף. כך יש לנו דרך לקבוע אם התנהגויות אלה מותאמות כתלות באדם שעימו משתתפי הניסוי מתקשרים. שנית, העובדה שמשתתפי הניסוי לא יכלו לראות או לשמוע את השותף אפשרה לנו לומר למשתתפים שהם ישחקו בתורות עם שני שותפים שונים, בעוד שלמעשה היה שותף אחד בלבד! כך יכולנו לוודא ש“שני השותפים” מתנהגים באותו אופן, ולהיות בטוחים שכֹּל שינוי שרואים בצוּרת התקשורת של משתתפי הניסוי נובע רק מהבדלים באדם שעימו הם סבורים שהם מתקשרים.

משחק התקשורת מוצג באיור 2. מטרת משחק מחשב זה היא שמשתתף הניסוי יסביר לשותף שלו היכן ממוקם בלוט על לוח המשחק. הבלוט יכול להיות על כל אחד מהעיגולים הלבנים. משתתף הניסוי יכול “להסביר” היכן ממוקם הבלוט על-ידי הזזת סימן הציפור ברחבי לוח המשחק. השותף יכול לראות בזמן אמת את תנועות הציפור של משתתף הניסוי על המסך הנפרד שלו עצמו, והוא יכול להזיז את הסנאי לעיגול שהוא סבור שמשתתף הניסוי מנסה לכוון אליו, שבו מוחבא הבלוט. כאשר השותף מחליט, שני השחקנים מקבלים מָשׁוֹב אם הצליחו לתקשר ולמצוא את מיקום הבלוט.

הודיעו למשתתפי הניסוי שהם ישחקו במשחק התקשורת עם שני משתתפים שונים, ילד ומבוגר, שישבו בחדר נפרד עם מסכי מחשב משלהם. למעשה, הקשר של משתתפי הניסוי היה עם בן אדם אחד שעבד עם החוקרים. שותף זה לא ידע אם משתתף הניסוי חשב שהוא מְשַׂחֵק עם ילד או עם מבוגר. כך היינו בטוחים שההתנהגויות של השותף זהות בכל מקרה. מחקר קודם שבו נעשה שימוש במשחק זה הראה כי ייתכן שסְבָרוֹת משתתפי הניסוי בנוגע לגיל וליכולות של השותף שלהם שינו את האופן שבו תִּקְשְׁרוּ עם השותף. במחקר ההוא, ילדים בני 5 השתהו עם הציפור על הבלוט למשך זמן ארוך יותר כאשר סברו שהם מְשחקים עם פעוט בן 2 לעומת משחק עם בני גילם [4]. גם אנו מְבַצְּעִים את ההתאמות האלה בתקשורת בחיי היומיום שלנו! האם אי פעם שמתם לב לכך שאתם מדבּרים לאט יותר או אולי משתמשים במילים פשוטות יותר כאשר אתם מְתַקְשְׁרִים עם מישהו שצעיר מכם בהרבה?

במחקר שלנו, חקרנו אם גם פגועי קליפת המוח הקדם-מצחית יצליחו לשנות את אופן התקשורת שלהם עם שותפים שלדעתם היו בגילים שונים. מידת הנזק המוחי באנשים אלה מוצגת באיור 3, שָׁם צֹפֶן הצבעים מייצג את כמות בני האדם הסובלים מנזק מוחי בקליפת המוח הקדם-מצחית. כדי לוודא שכֹּל שינויי התקשורת שאנו רואים הם ייחודיים לנזק מוחי בקליפת המוח הקדם-מצחית, השווינו את התנהגויות התקשורת של פגועי קליפת המוח הקדם-מצחית להתנהגויות של אנשים שסבלו מנזק במקום אחר במוח (לאלה קראנו “בַּקָּרוֹת פגועות”, והם סבלו מנזק בחלקי המוח הנקראים הָאֻנָּה הרקתית, העורפית או הקודקודית). נוסף על כך השווינו את ההתנהגויות של פגועי קליפת המוח הקדם-מצחית עם אלה של בני אדם שלא סבלו מפגיעה מוחית (להם קראנו “בקרות בריאוֹת”).

פגועי קליפת המוח הקדם-מצחית מְתַקְשְׁרִים באופן שונה

פגועי קליפת המוח הקדם-מצחית הצליחו לתקשר לשותפיהם את מיקום הבלוט בדיוק כמו משתתפי קבוצת הבקרה הבריאים. למשל, צפו בסרטון S1, שבו משתתף הסובל מנזק בקליפת המוח הקדם-מצחית הצליח לתקשר לשותף שלו היכן נמצא הבלוט. שימו לב שמשתתף זה משתהה עם הציפור על מיקום הבלוט למשך זמן ארוך יותר מאשר השתהותו על כל מקום אחר ברחבי לוח המשחק, בדיוק כפי שיעשה אדם בריא, כדי לשים דגש על המקום של הבלוט עבור השותף שלו. כל שלוש הקבוצות – פגועי קליפת המוח הקדם-מצחית; הבקרות הפגועות והבקרות הבריאות – התנהגו בצורה זו באופן זהה. אבל, שמנו לב להבדל חשוב בין התנהגויות התקשורת של פגועי קליפת המוח הקדם-מצחית ובין ההתנהגויות של שתי הקבוצות האחרות. כפי שאפשר לראות באיור 4, הבקרות הפגועות והבריאות הקדישו זמן רב יותר להשתהות על מיקום הבלוט כאשר סברו שהם מתקשרים עם ילד לעומת משך ההשתהות כאשר סברו שהם מתקשרים עם שותף מבוגר. הבדל זה במשך הזמן שמוקדש להשתהוּת על העיגול שבו נמצא הבלוט לא נצפה אצל פגועי קליפת המוח הקדם-מצחית. הם לא השתהו למשך זמן ארוך יותר מעל מיקום הבלוט כאשר סברו שהם מתקשרים עם ילד בהשוואה לתקשוּר עם שותף מבוגר.

סך הכול, הממצאים שלנו מעידים על כך שהחיזוי שלנו היה נכון – בני אדם הסובלים מנזק מוחי בקליפת המוח הקדם-מצחית כבר לא מתאימים את התקשורת שלהם בהתאם לאדם שעימו הם מתקשרים. מעניין שנזק בקליפת המוח הקדם-מצחית כלל לא פוגע ביכולת וברצון לתקשר, וזאת בניגוד למה שחשבו פעם. פגועי קליפת המוח הקדם-מצחית עדיין מתקשרים ביעילוּת, וגם הם השתהו זמן ארוך יותר על העיגולים החשובים שעל לוח המשחק. אולם הם עשו זאת בין שסברו כי הם מתקשרים עם ילד ובין שסברו כי הם מתקשרים עם מבוגר, בעוד שקבוצות הבקרה ביצעו כוונון עדין של התקשורת שלהם כתלות בשותף שעימו סברו שהם מתקשרים – ילד או מבוגר. תוצאות אלה מלמדות אותנו שקליפת המוח הקדם-מצחית אינה נחוצה לצורך התקשורת עצמה, כפי שראינו במקרה של פיניאס גייג’. עם זה התוצאות מסבּירות מדוע ייתכן כי בני אדם הסובלים מנזק בקליפת המוח הקדם-מצחית יפגינו התנהגות חברתית מוזרה בחיי היומיום כגון לספּר לאדם זר מידע אישי שבאופן רגיל משתפים רק עם משפחה או עם חברים [3]. אם כך, בפעם הבאה שאתם מתקשרים עם מישהו, זיכרו שלצורך התאמת התקשורת שלכם לאותו אדם אתם משתמשים בקליפת המוח הקדם-מצחית, אזור במוח הנמצא בדיוק מעל לעיניים.

הצהרה אֶתִית

כל משתתפי הניסוי נתנו הסכמה מִדַּעַת, בהתאם להצהרת הלסינקי והוועדה האתית של המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בולוניה.

מילון מונחים

קליפת המוח הקדם-מצחית (Prefrontal cortex): ↑ אזור במוח הנמצא בדיוק מעל העיניים, אשר מעורב בהנחיית התנהגות מורכבת.

תקשורת (Communication): ↑ פעולה של הַעֲבָרַת מחשבה או רעיון מאדם אחד לאחר.

נזק מוחי (Brain damage): ↑ הֶרֶס תאי מוח הפוגע בתפקוד התקין של אותו אזור במוח. נזק מוחי עלול להתרחש עקב כוח חיצוני (טראומה); כוח פנימי (כגון לחץ הנובע מגידול) או בגלל מחלה נוירולוגית.

הצהרת ניגוד אינטרסים

המחברים מצהירים כי המחקר נערך בהעדר כל קשר מסחרי או פיננסי שיכול להתפרש כניגוד אינטרסים פוטנציאלי.

תודות

אני מודה לעמיתיי, ג’וליה קאם וענת פרי, ולעורכים, נינה דרונקרס ובוב נייט, על ההערות המועילות למאמר זה. המחקר שהוביל לתוצאות אלה מומן על-ידי הארגון ההולנדי למחקר מדעי.