דה ז’ה וו, שמבוטא דיי-זהאא-בוו (Day-zhaa-voo), הוא הביטוי הצרפתי ל“דבר שכבר נראה“. הוא מתאר את החוויה המרתקת והמשונה שבה אתם מרגישים שמשהו הוא מֻכָּר מאוד, אולם אתם גם יודעים שחוויית ההיכרות הזו לא ”אמורה“ להיות חזקה כל כך. לדוגמה, אתם עשויים להתהלך בבית הספר כשלפתע אתם מרגישים שכבר הייתם בדיוק בסיטואציה הזו לפני כן. כמובן שבאמת הייתם בסיטואציה הזו קודם לכן, במובן זה שהלכתם לבית הספר פעמים רבות, אולם התחושה היא כל כך חזקה ומחוברת לרגע הנוכחי עד שאתם חשים כאילו אינה אמורה להרגיש כל כך מוחשית וחזקה (ראו איור 1 עבור הסבר נוסף על מהו דה ז’ה וו). חוויות דה ז’ה וו מתוארות לעיתים קרובות בסרטים ובספרים מאחר שהן יכולות לגרום לאנשים להרגיש שהם איך שהוא הצליחו להביט אל העתיד. חוויות אלה הן מגניבות ובלתי שגרתיות, והן יכולות לספֵּר לנו הרבה על האופן שבו המוחות, ובפרט הזיכרונות שלנו, פועלים.

במאמר סקירה זה תקראו על מידת השכיחוּת שבה אנחנו חווים דה ז’ה וו. לאחר מכן תקראו על האופן שבו מדענים חוקרים דה ז’ה וו ומהם לדעתם הגורמים לתופעה זו.

עד כמה דה ז’ה וו הוא שכיח?

אחוז האנשים שחווים דה ז’ה וו הוא ככל הנראה בין 30% (כ-8 תלמידים מתוך כיתה של 30) ל-100% (כל התלמידים בכיתה) [1]. איננו בטוחים לגבי האחוז המדויק בשל שתי סיבות חשובות. ראשית, איננו יכולים לשאול את כל האנשים בעולם אם הם חוו דה ז’ה וו, ולכן אנחנו צריכים להסתפק בתוצאות סקרים של קבוצות קטנות יחסית של אנשים. הדבר בעייתי משום שאפשר לקבל תוצאות שונות לגמרי בסקרים, תלוי את מי אנחנו שואלים. שנית, אנשים יכולים להשיב בצורה שונה מאוד, בהתאם להגדרה שלנו של דה ז’ה וו. במילים אחרות, שאילת השאלה בדרכים שונות יכולה להניב תוצאות שונות מאוד.

אנו יכולים לקבל מושג לגבי מידת השכיחוּת שבּה דה ז’ה וו מתרחש גם על-ידי שאילת אנשים. גם כאן התשובות שהם מספקים תלויות במי הם וכיצד אנחנו שואלים את השאלה, אולם מרבית האנשים מדווחים על דה ז’ה וו בתדירות של בין אחת לכמה שבועות, לפעם בכמה חודשים. באופן טיפוסי, הדבר מצביע על כך שדה ז’ה וו איננו שכיח מאוד, ולכן אם חוויתם אותו לאחרונה אתם ברי מזל!

מי חווה דה ז’ה וו לעיתים תכופות ביותר ומה אנחנו יכולים ללמוד מכך?

אנשים צעירים חווים דה ז’ה וו בשכיחות הגבוהה ביותר. כתלות בגיל שלכם אתם עשויים להצטרך לחכות קצת לפני שתחוו את חוויית הדה ז’ה וו הראשונה שלכם. מספר קטן מאוד של אנשים מדווח על חוויית דה ז’ה וו ראשונה לפני גיל 6. אנשים רבים יותר מדווחים על חוויות דה ז’ה וו ראשונות לפני גיל 10. הסיבה לכך שעשוי לקחת זמן מה לפני שחווים את חוויית הדה ז’ה וו הראשונה היא שצריכים להיות מסוגלים להבחין אם תחושת ההיכרות היא באמת חזקה יותר ממה שהיא אמורה להיות. עבור ילדים צעירים רבים זו עשויה להיות הבחנה לא פשוטה לביצוע.

כשתגיעו לגיל 25-15, אתם ככל הנראה תחוו חוויות דה ז’ה וו לעיתים קרובות יותר מאשר שתחוו אותן בכל שלב מאוחר יותר בחייכם. מִסְפָּר חוויות הדה ז’ה וו שאנשים מדווחים עליהן בקביעוּת פוחת לאחר גיל 25. זה מבלבל עבור החוקרים מאחר שאנחנו רגילים לחשוב על בעיות זיכרון כמתגברות עם הגיל ולא פוחתות עם הגיל! הדבר עשוי לספֵּר לנו משהו חשוב על דה ז’ה וו – שאין מדובר בבעיית זיכרון כלל וכלל. אם תחשבו על השלב בדה ז’ה וו בו אתם קולטים שתחושת ההיכרות שאתם חווים לא אמורה להיות כל כך חזקה, אתם ככל הנראה תזהו שזו תגובה מועילה מאוד. היא מאפשרת לכם לדעת כי בעוד שאתם מרגישים בבירור שמשהו הוא מֻכָּר, התחושה הזו היא שגויה ועליכם לנסות להתעלם ממנה.

דה ז’ה וו עשוי להיות סימן למוח בריא שמסוגל לזהות סימני היכר שאינם נכונים. ייתכן שֶׁמָּה שקורה לאנשים מעל גיל 25 הוא שהם נעשים פחות טובים בזיהוי של סימני היכר שגויים, ומתחילים למעשה להאמין בהם. אולם, זה אינו ההסבר היחיד לשינוי במִסְפָּר חוויות הדה ז’ה וו שאנו מדווחים עליהן לאחר גיל 25. האם אתם יכולים לחשוב על הסברים נוספים?

כיצד מדענים חוקרים דה ז’ה וו?

מחקר של דה ז’ה וו מתבצע באחת משתי קטגוריות עיקריות: מחקר תצפיתי (Studies Observational) ומחקר ניסויי (Experimental studies). במחקר תצפיתי חוקרים מודדים את המאפיינים של חוויית הדה ז’ה וו (מי חווה אותה, באיזו תדירות, באלה תנאים וכדומה), ומחפשים את התבניות וְהַקְּשָׁרִים בין התוצאות. מחקרים תצפיתיים מגלים לנו שאנשים צעירים חווים יותר חוויות דה ז’ה וו מאשר אנשים מבוגרים.

במחקר ניסויי חוקרים מנסים לעורר חוויות דה ז’ה וו אצל אנשים (אחת הדרכים המשונות ביותר לעשות זאת היא באמצעות התזת מים חמים לתוך האוזניים שלהם!). הרעיון מאחורי מחקר ניסויי הוא שאם אנחנו יכולים למצוא מה גורם לדה ז’ה וו אנו עשויים להצליח להבין טוב יותר את תהליכי המחשבה אשר מעוררים תופעה זו.

מחקרים ניסויים של דה ז’ה וו נשמעים מגניבים, אולם הם קשים לביצוע. אנחנו יודעים מהרבה ניסויים שנעשו בעשור האחרון כי די פשוט לגרום לאנשים להגיד שהם חוו דה ז’ה וו כחלק מניסוי [2]. לעיתים קרובות איננו יכולים להיות בטוחים אם האנשים באמת חוו דה ז’ה וו, או שהם רק אומרים זאת. הבעיה היא שאנשים שמשתתפים בניסויים רוצים בדרך כלל לספֵּק לחוקר את התשובה ה“נכונה“.

לדוגמה, אם המורה שלכם הייתה שואלת את כל הכיתה אם מישהו חווה אי פעם דה ז’ה וו, והייתם חושבים שכולם ירימו את ידיהם ויגידו שכֵּן, ייתכן שגם אתם הייתם עושים זאת אפילו אם לא הייתם בטוחים שבאמת חוויתם דה ז’ה וו. אין עם כך כל בעיה – זו תופעה שכיחה וּמֻכֶּרֶת. המורכבוּת היא בכך שזה מקשה על חוקרים לדעת אם אנשים שאומרים שהם חוו דה ז’ה וו באמת חוו דה ז’ה וו, או אם הם פשוט מנסים לְרַצּוֹת את החוקרים.

מה גורם לדה ז’ה וו?

זו שאלה חשובה ומשמעותית, אולם היא עדיין בְּגֶדֶר תעלומה. אנחנו יכולים לקבל מגוון רמזים מקבוצות של אנשים שמדווחות על יותר חוויות דה ז’ה וו מקבוצות אחרות. אחת מהקבוצות האלה כוללת אנשים בעלי ”אפילפסיה של האֻנָּה הרקתית“ (Epilepsy Temporal lobe). אפילפסיה גורמת לתאים במוח לשלוח אותות חשמליים בלתי נשלטים שמשפיעים על כל התאים שבסביבתם, ולעיתים אפילו על כל שאר התאים במוח. האותות האלה יכולים לנוע דרך תאים במוח כמו דוֹמִינוֹ, כשכּול אחד ”מפיל“ את הבא בתור. התהליך הזה נקרא ”הֶתְקֵף“ או ”פִּרְכּוּס“, והוא יכול לגרום לאנשים עם אפילפסיה לאבד לזמן קצר את השליטה על מחשבותיהם או על תנועות גופם. אצל אנשים עם אפילפסיה של האונה הרקתית אנחנו יודעים שההתקפים מתחילים באונה הרקתית. זה אזור במוח שנמצא בתוך הגולגולת, ממש בקו האוזניים, והוא חשוב עבור יצירה של זיכרונות ושחזורם (הסתכלו איור 2 כדי לראות היכן נמצאת האונה הרקתית).

עובדה חשובה עבור חוקרי דה ז’ה וו היא שאנשים בעלי אפילפסיה של האונה הרקתית מדווחים לעיתים קרובות על חוויית דה ז’ה וו בדיוק לפני תחילת התקף אפילפטי [3]. זה אומר לנו שדה ז’ה וו ככל הנראה קשור לאונה הרקתית של המוח. אצל אנשים שאין להם אפילפסיה, דה ז’ה וו עשוי להיות מעין התקף קטן באונה הרקתית אשר אינו גורם לשום בעיה אחרת, מאחר שהוא עוצר לפני שהוא יוצא מכלל שליטה. זה מִתקשר חזרה לרעיון שדה ז’ה וו עשוי להיגרם על ידי תחושה חזקה של היכרות. תחושת ההיכרות קשורה לפעילות החשמלית של תאי עצב (תאי מוח) באונה הרקתית, אולם אזור אחר במוח מזהה אותה ומתעלם ממנה. זהו אזור אשר בודק אם כל האותות שמגיעים אליו הגיוניים. האזור הזה במוח, אשר מבצע את הבדיקה, ממוקם ככל הנראה באונה המצחית אשר נמצאת בדיוק מעל לקו העיניים. אנחנו יודעים שלאונה המצחית יש חלק מרכזי בתהליכים של קבלת החלטות.

לסיכום

דה ז’ה וו הוא חוויה מיוחדת ומעניינת שבה משהו מרגיש מאד מוכר, אולם אנחנו יודעים שהוא לא אמור להרגיש כל כך מוכר. החוויה הזו היא חשובה מאחר שהיא מראה לנו שזיכרון של אירוע מתרחש בכמה שלבים שחלקם יכולים להשתבש. אנשים צעירים חווים דה ז’ה וו בתדירות הגבוהה ביותר וזה עשוי להיות סימן לכך שאנשים צעירים טובים מאוד בזיהוי מתי המוח שלהם מאותת להם שהדברים מוכרים יותר ממה שהם צריכים להיות. קשה מאוד לבצע ניסויים שבהם יוצרים במכוון את החוויה של דה ז’ה וו אצל אנשים, ועדיין איננו יודעים מה בעצם גורם לתופעה, אולם זה מה שהופך אותה לנושא מעניין מאוד למחקר עבור מדענים. אולי בעתיד אתם תהפכו למדענים ותפענחו את סודות הדה ז’ה וו.

הצהרת ניגוד אינטרסים

המחברים מצהירים כי המחקר נערך בהעדר כל קשר מסחרי או פיננסי שיכול להתפרש כניגוד אינטרסים פוטנציאלי.