כיצד פועל דיבור מהבטן? ללא תלות במה שאולי שמעתם בעבר, אנשים לא באמת יכולים ”להשליך“ את הקולות שלהם ולגרום למילים להגיע ממקום אחר. במקום זאת, התכסיס תלוי בשילוב של שתי אשליות שונות אשר מבוססות על שתי מערכות שונות במוח. כאשר שתי האשליות פועלות יחד משהו קורה כמעט כמו קסם ונראה שהבובה מתעוררת לחיים.

האשליה הראשונה קשורה בדומיננטיות של חוש הראייה בקליטת מידע מהחושים, והיא נקראת באנגלית “Visual capture” (כְּלִיאָה ויזואלית, בתרגום חופשי). אם משהו שנמצא קרוב אליכם מפיק צליל אתם יכולים לומר פחות או יותר מהיכן הצליל מגיע. אולם אם אתם רואים משהו אחר שזז בדיוק באותו הזמן, אתם עשויים לקבל את הרושם שהצליל מגיע מאותו הפריט שזז. אם ציפור מצייצת בתוך שיח ואתם רואים דלת שנפתחת באותו הזמן, אתם עשויים לחשוב שהצליל הגיע מחריקת הדלת ושהצירים שלה חלודים (ולא מהציפור). הצליל של הציפור ”נכלא“ על-ידי התנועה הוויזואלית.

אף אחד אינו בטוח כיצד פועלת כליאה ויזואלית, אולם למדעני מוח יש רעיון לכיוון כללי. צליל נכנס למוח דרך האוזן והופך לאותות חשמליים בתאי העצב. התאים האלה נקראים נוֹיְרוֹנִים. האותות שקשורים לצליל מעוּבדים בקבוצה גדולה של אזורים עמוק בתוך המוח. כ-10 מתחנות העיבוד האלה קשורות זו לזו ומפענחות את הפרטים הבסיסיים שקשורים לצליל, כמו למשל מהיכן הוא הגיע. אחד מהאזורים האלה הוא הקוליקולוס התחתון (Inferior Colliculus) והוא נמצא מתחת לקוליקולוס העליון (Superior Colliculus), ראו איור 2. משמעות המילה ”קוליקולוס“ בלטינית היא בְּלִיטָה. הקוליקולוס התחתון אחראי על מיפוי המרחב הפיזי שסביב לגוף. כאשר אתם שומעים צליל שמגיע מגובה הכתף ומעט שמאלה ממנה, הנוירונים בנקודה מסוימת בַּ”מַּפָּה“ המוחית הזו מייצרים פרץ של פעילות חשמלית. מפה זו היא חלק מהאופן שבו המוח מארגן לעצמו את המיקום של הקולות השונים שמגיעים אליו. אולם באופן מדהים, נוסף על הייצוג של הצליל, הקוליקולוס התחתון גם קולט מידע שמגיע מהעיניים [1]. כלומר, אותות ממערכת הראייה משפיעים על האופן שבו פועל הקוליקולוס התחתון. אשליית הכליאה הוויזואלית עשויה להיות תוצאה של ערבוב בין האותות השונים (הראייתיים והשמיעתיים) בקוליקולוס התחתון, אף על פי שהאופן המדויק שבו הכליאה הוויזואלית מתרחשת אינו ידוע. באופן כלשהו, המוח משתמש בראייה כדי להתמקד במקום שממנו מגיע הצליל.

אשליית הכליאה הוויזואלית מקדמת אותנו מאוד בהבנת דיבור מהבטן. כאשר קווין האורנגאוטן מדבֵּר, המילים מגיעות מהפה שלי. אולם אני שומר את השפתיים שלי ללא תנועה בעוד שקווין מזיז את פיו הגדול. התוצאה היא כליאה ויזואלית – נדמה שהמילים מגיעות ממנו.

אבל הכליאה הוויזואלית אינה מסבירה את כל תופעת הדיבור מהבטן. למעשה היא לא מתייחסת לחלק חשוב מאוד! חשבו על הדבר הבא: נניח שאתם צופים ביוטיוב בווידיאו של בן אדם שמסתכל לתוך המצלמה בזמן שהוא מדבר. אתם שומעים צליל שמגיע מהרמקול ואתם רואים את השפתיים של אותו בן אדם זזות, ואז נדמה לכם שהקול מגיע מהפה שלו. זו אשליה של כליאה ויזואלית. אולם אף אחד אינו מופתע או מתענג במיוחד מצפייה במישהו מדבר ביוטיוב. אשליית הכליאה הוויזואלית היא כל כך נפוצה בפני עצמה עד שאנחנו לא עושים ממנה עניין גדול, ומרבית האנשים כלל לא שמים לב אליה. דיבור מהבטן אינו עובד אלא אם מתרחשת במקביל גם אשליה חברתית.

אנחנו, בני האדם, התפתחנו להיות אינטליגנטיים מאוד מבחינה חברתית. אנחנו טובים בלהבין מה אנשים אחרים חושבים ומרגישים.ישנם אזורים מיוחדים במוח שמתמחים בכך [2]. שניים מהם נמצאים מעט מעל לאוזניים וכסנטימטר וחצי פנימה לתוך המוח, בשני הצדדים. הם נקראים הצומת שבין האונה הרקתית (Temporal lobe) והאונה הקודקודית (Parietal lobe), או באנגלית TPJ (קיצור של Temporoparietal Junction), ראו איור 3. שני אזורי ה-TPJ האלה פועלים יחד עם אזורים אחרים במוח ובונים דימוי של מה שעשוי להתרחש במוחו של מישהו אחר. אם הרמזים החברתיים הם נכונים, אנחנו לא רק רואים ושומעים את האדם השני, אלא גם מקבלים מושג על המחשבות, הרגשות והמוּדעוּת שלו. יש לנו רושם של התוֹדעה של אותו האדם, באדיבותו של המנגנון החברתי המיוחד שבמוח האדם.

דיבור מהבטן יכול לעבוד רק כשהאשליה החברתית נכנסת לפעולה. אם קווין מזיז את הראש שלו בדיוק בצורה הנכונה, מסתכל לפֹּה ולשם, הקול שלו נשמע ייחודי לו ושונה משלי, ואם הוא מעיר הערות על הסביבה שלו אז הוא מתחיל להיראות כמו יצור חי. נדמה שיש לו מחשבות ורגשות משלו. חלק גדול מהכיף מגיע מהעובדה שבעוד שאתם מקבלים את הרושם שהוא יצור חי, מוּדע, אתם יודעים שהראש שלו למעשה מלא בכותנה ובאצבעות שלי. כשהכליאה הוויזואלית והאשליה החברתית מופיעות יחד בצורה מושלמת, זהו הרגע שבו מתרחש הקסם.