תַקצִיר
התנועה חשובה לבריאותם של ילדים, ולרווחתם. לרוב הילדים קל ללמוד איך לנוע, אך ילדים המתמודדים עם הפרעה התפתחותית בקוֹאוֹרְדִּינַצְיָה (DCD, להלן: ’ההפרעה’) מתקשים בכך. הם עשויים להיתקל בקושי לתכנן את תנועותיהם ולשלוט בהן. ההפרעה משפיעה על אחד מכל 20 ילדים. היא מַקשה עליהם לבצע משימות חשובות כמו להתלבש, להשתתף במשחקים, או לעסוק בספורט. מדענים גילו כי אצל ילדים המתמודדים עם ההפרעה, הפעילוּת באזורים מסוימים של המוח שונה מזו של ילדים אחרים. אימון מֶנְטָלִי (שִׂכְלִי) יכול להגביר את הפעילוּת באזורים אלה של המוח. אחד מסוגי האימונים הַמֶּנְטָלִיּים הוא דימויים חזותיים של תנועה, ובמסגרתו מדמיינים ביצוע תנועות. סוג נוסף של אימונים מנטליים הוא צפייה בפעולה, הכולל התבוננות מעמיקה בדרך שבה אנשים מְבצעים תנועות מסוימות. השיטות הללו עשויות לסייע לילדים בעלי ההפרעה לשפר את התנועתיוּת שלהם. כלומר, אימונים מנטליים יכולים לסייע על חייהם של ילדים המתמודדים עם ההפרעה.
מהי הפרעה התפתחותית בקואורדינציה?
חִשְׁבוּ על פעם שבה הושטתם יד כדי לקחת משהו, אולי כוס מיץ, והפלתם אותה! למרות שוודאי ביצעתם תנועה זו בהצלחה פעמים רבות בעבר, לפעמים תנועות אינן יוצאות לפועל כפי שתכנַנּו. זה נדיר עבור רובנו, אך מדובר בבעיה יומיומית עבור ילדים המתמודדים עם הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (DCD, להלן: ’ההפרעה’). זֶהוּ מצב רפואי המַּקשה על ילדים ללמוד איך לנוע במיומנוּת. תנועותיהם נראות מגושמוֹת, ולעיתים קרובות הם מְבצעים טעויות. ההפרעה מאובחנת לרוב בילדים בטווח הגילים 8-5, ומשפיעה על ילד אחד מתוך 20. כלומר, בממוצע, ילד אחד בכל כיתה עשוי להיות עם ההפרעה. לפיכך, ייתכן כי מצב זה אפילו משפיע על מישהו שאתם מכירים. ההפרעה גורמת בעיות חמוּרוֹת לילדים המתמודדים עימה. הם מתקשים לבצע פעולות יומיומיות כמו לאכול בעצמם או להתלבש, ועשויים להיות מתוסכלים עקב כך. הם גם עשויים להתקשות בהשתתפות במִשׂחקים פיזיים וכן בעיסוק בספורט, כיוון שאינם רגילים לנוע טוב כמו ילדים אחרים בני גילם. המשמעות היא שלעיתים קרובות הם גם מתקשים ליצור חברויות או להצליח בבית הספר. אלו דברים שהופכים את חיי היומיום קשים יותר עבור ילדים המתמודדים עם ההפרעה. החדשות הטובות הן שמדענים מתחילים להבין את הגורמים להפרעה, ומגלים דרכים לסייע לילדים המתמודדים איתה, לנוע בצורה טובה יותר.
מה גורם להפרעה?
מדענים עדיין אינם יודעים מהו הגורם המדויק להפרעה. מחקר המתבסס על שיטות של סריקת מוח מתחיל להצביע על סיבות אפשריות להופעתהּ. מדענים הראו כי הפעילוּת המוחית בקֶרֶב ילדים המתמודדים עם ההפרעה שונה מזו של ילדים ללא ההפרעה [1]. במוח ישנם שלושה אזורים עיקריים המעורבים בתנועה, שפעילותם מופחתת אצל ילדים בעלי ההפרעה (איור 1) [1]. האזור הראשון נמצא לאורך מרכז המוח, ומסייע לתכנן תנועות ולהתכונן לְבַצְּעָן. האזור השני קרוב יותר לחלק הקדמי של המוח, והוא מעורב בחיקוי תנועות וביכולת לדמיין אותן. האזור השלישי נמצא באחורֵי המוח, והוא מסייע לנו לתאֵם בין תנועותינו. הפעילות הנמוכה באזורים אלו עשויה להסביר מדוע ילדים המתמודדים עם ההפרעה מתקשים לבצע תנועות יומיומיות.
- איור 1 - אזורים במוח בעלי חשיבוּת לתנועה, הפעילים פחות אצל ילדים עם ההפרעה.
- (1) הפיתול הקדם-מרכזי (precentral gyrus), הצבוע בירוק, עוזר לתכנן תנועה ולהתכונן לבצעהּ. (2) הפיתול המצחי התחתון (inferior frontal gyrus), הצבוע באדום, משתתף בחיקוי תנועה וביכולת לדמיינהּ. (3) המוח הקטן (cerebellum), הצבוע באפור, מסייע בתיאום בין תנועות. Front = קדימה, back = אחורה.
אנו לומדים תנועות חשובות כמו זריקה; תפיסה ובעיטה, דרך תרגול. כשאנו מְתרגלים, אנו בונים במחשבתנו תמונה של התנועה, הַמְּשקפת כיצד התנועה אמורה להיראות ולהרגיש כשאנו מְבצעים אותה היטב. אז, אנו משתמשים בתמונה הזו, המסייעת לנו לתכנן איך לבצע את התנועה. אנו לומדים באמצעות השוואה בין כיצד התנועה נראית ומרגישה למול התמונה המנטלית. אם התנועה תואמת לתמונה, אנו יודעים שביצענו אותה נכון. אם אינה תואמת, הדבר מלמדנו שביצענו אותה באופן שגוי, וביכולתנו לנסות לתקנהּ.
מדענים מכנים תמונה זו מוֹדֶל פנימי, וסבורים כי ילדים עם ההפרעה עשויים להתקשות עם תנועה משום שאינם יכולים ליצור מודל פנימי כשהם מתאמנים. זה מקשֶׁה על אותם ילדים לתכנן תנועות כיוון שאינם יודעים איך התנועה אמורה להיראות או להרגיש. המשמעות היא שהם לא יודעים אם הם מְבצעים את התנועה בצורה נכונה, ולכן קשה להם להשתפר. ישנהּ סְבָרָה שלפיה אזורי המוח המוצגים באיור 1 עוזרים ליצור מודלים פנימיים כשאנו מתאמנים [1]. זה עשוי להסביר מדוע לילדים עם ההפרעה יש פחות פעילוּת באזורים הללו במוח.
האם אפשר לטפל בהפרעה?
ילדים המתמודדים עם ההפרעה עלולים להיתקל בקשיים לאורך כל חייהם, ולכן עליהם ללמוד איך לִחְיות איתם. הם עשויים לאמץ לעצמם התנהגויות ובחירות מסוימות כדי שחייהם יהיו קלים יותר. לדוגמה, ילדים אלה יכולים להשתמש בנעליים עם סגירת סְקוֹץ’ כדי שלא יצטרכו לקשור שרוכים, או להימנע מללבוש חולצות עם כפתורים כיוון שהם מתקשים לְכַפְתֵּר. הם אפילו עשויים להימנע לחלוטין מביצוע פעילויות מסוימות. לדוגמה, ייתכן שלא ישתתפו כלל בשיעורי פעילות גופנית בבית הספר, או לא ייקחו חלק במשחקים בחצר או בקבוצות ספורט. זה בעייתי, משום שפעילות גופנית סדירה חשובה עבור הבריאות הגופנית והנפשית. החדשות הטובות הן שכאשר מצב זה מאובחן, אפשר לעזור לילדים המתמודדים עם ההפרעה לשפר את כישוריהם התנועתיים. השיטות הקיימות מתמקדות בביצוע תרגול גופני חֲזָרָתִי. המטפלים עשויים לבקש מילדים בעלי ההפרעה לחזור על תנועות שוב ושוב. כדי לעזור לילדים אלה, המטפלים יכולים להקֵל על המשימות שהילדים מְבצעים, ולפצֵּל אותן לשלבים קטנים יותר. עם זה מדענים טוענים כי תרגול התנועות בלבד אינו מספיק כדי לסייע לילדים עם ההפרעה להשתפר. במקום זאת, תרגול מנטלי המכוון לאזורי המוח הפחות פעילים, עשוי לסייע [1].
האם אימון מנטלי יכול לסייע לילדים המתמודדים עם ההפרעה?
מדענים מאמינים כי שיטות של תרגול מנטלי יכולות לעזור לילדים עם ההפרעה. שיטת תרגול אחת שעשויה לשפר את התנועתיוּת מכונה דימוי תנועתי. במסגרת שיטה זו מדמיינים תנועות, ומעודדים אנשים לדמיין הן כיצד התנועה אמורה להיראות, הן איך היא אמורה להרגיש. תוכלו לנסות זאת בעצמכם. בַּחֲרוּ חֵפֶץ בקרבתכם, הושיטו יד לְעֶבְרוֹ, אֶחֱִזוּ אותו והָביאו אותו אליכם. חִשבו על מה שאתם רואים, ושימו לב איך התנועה מרגישה. האם שמעתם צלילים כלשהם כשזזתם? עכשיו, בלי לזוז, דַּמְיְנוּ שאתם רואים את ידכם ואת זרועכם מושטות קדימה ואוחזות בחפץ, ודַמיינו את ההרגשה ואת הצלילים כאשר אתם עושים זאת. זֶהוּ דימוי תנועתי! מדענים באוסטרליה הראו כי דימוי תנועתי יכול לעזור לילדים עם ההפרעה (בגילים 12-7) לשפר את תנועותיהם [2]. המדענים ביקשו מקבוצה אחת לדמיין תנועות כמו תפיסת כדור, ואז להתאמן עליהן במשך כמה פעמים לאורך חמישה שבועות. נמצא כי ילדים שביצעו את הדימוי התנועתי השתפרו יותר מאשר ילדים בקבוצות אחרות שביצעו רק אימון פיזי, או שלא התאמנו כלל.
מדוע דימוי תנועתי עובד? ובכן, כשאנו מְבצעים דימוי תנועתי, כל אזורי המוח המוצגים באיור 1 פעילים יותר [3]! כיוון שאזורי המוח הללו אקטיביים פחות אצל ילדים עם ההפרעה, דימוי תנועתי עוזר להפעילם. על ידי ביצוע דימוי תנועתי במטרה להפעיל את אזורי המוח הללו באופן קבוע, ילדים עם ההפרעה עשויים לשפר את התנועתיות שלהם.
למרות שהדימוי התנועתי מסייע, לילדים עם ההפרעה לא קל לדמיין איך תנועה נראית ומרגישה. ילדים רבים המתמודדים עם ההפרעה מתקשים לדמיין את עצמם מְבצעים תנועות [2]. מדענים חוקרים דרכים שמטרתן לסייע להפוך את הדימוי התנועתי קל יותר עבור הילדים הללו. אחת הדרכים שעשויות לעזור היא להראות לילדים תנועות, מה שמכונה צפייה בפעולה. חִשבו על השתתפות בשיעור חינוך גופני. לעיתים קרובות אתם צופים במורים שלכם מְבצעים תנועות, ואז מְחַקִּים אותם. התנהגות זו מפעילה אזורים במוח הדומים לדימוי תנועתי. לדוגמה, אפשר להציג לילדים עם ההפרעה סרטון המדגים איך התנועה אמורה להיראות, ובו בזמן לבקש מהם לדמיין כיצד מרגיש לבצע את התנועה (איור 2). הדבר דומה לצפייה בטלוויזיה בשחקני הכדורגל האהובים עליכם כשהם בועטים בעיטת עונשין, בזמן שאתם מנסים לדמיין שאתם אלו הבועטים בכדור ומבקיעים את הַשַּׁעַר המנצח! מדענים מכנים זאת שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי (AOMI) [3]. כאשר מְשלבים בין שני אלה, ילדים המתמודדים עם ההפרעה אינם צריכים לדמיין איך התנועה נראית, כיוון שהם רואים אותה בסרטון. הדבר אמור להקֵל עליהם, היות שהם צריכים רק לדמיין איך התנועה מרגישה בשעה שהם צופים בסרטון.
- איור 2 - שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי.
- במסגרת AOMI – שילוב בין צפייה בפעולה (Action observation) לדימוי תנועתי (Motor imagery) – צופים בסרטון של תנועה (כמו בעיטה בכדור), ובו בזמן מדמיינים איך מרגיש לבצע את התנועה הזו.
מדענים החלו לחקור את הפעילות המתרחשת במוח כשאנשים מְבצעים שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי. נמצא כי שילוב זה גורם ליותר פעילות באזורי המוח המעורבים בתנועה, בהשוואה לביצוע דימוי תנועתי בלבד [3]! מסיבה זו, שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי עשוי להיות יעיל יותר בשיפור תנועתיוּת אצל ילדים עם ההפרעה, מאשר דימוי תנועתי בלבד.
מדענים באנגליה החלו לחקור אם שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי יכול לסייע לילדים עם ההפרעה לנוע בצורה טובה יותר. באחד המחקרים נבחן באיזו מידת הצלחה באפשרותם של ילדים עם ההפרעה (בגילים 12-7) לחקות תנועות של אדם אחר. החוקרים מצאו כי שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי שיפר את יכולת הילדים לחקות תנועה [4], ואפילו היה יעיל יותר מאשר דימוי תנועתי! כלומר שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי עשוי לעזור לילדים הללו ללמוד תנועות בקלות רבה יותר כאשר הם מחקים הדגמוֹת. מדענים אחרים הראו כי שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי יכול לסייע לילדים עם ההפרעה (בגילים 11-7) ללמוד מהר יותר, ולהניע את ידיהם ועיניהם במיומנוּת רבה יותר [5]. שני הניסויים הללו הם הראשונים להצביע על כך ששילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי יכול לעזור לילדים עם ההפרעה להשתפר בתכנון תנועותיהם ובשליטה בהן. בשני הניסויים נצפו שיפורים כבר לאחר מפגש אחד של אימון חֲזָרָתִי במתכונת שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי. כיוון ששילוב זה מְעָרֵב צפייה בדרך שבה יש לבצע את התנועה בשעה שמדמיינים איך התנועה אמורה להרגיש, הוא עשוי לעזור לילדים עם ההפרעה לפתֵּח מוֹדֶל פנימי שבו יוכלו להיעזר לשיפור תנועותיהם [4, 5]. מטרת המחקר הנוכחי היא לברר בדיוק עד כמה שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי עשוי להיות יעיל בשיפור התנועתיוּת היומיומית של ילדים עם ההפרעה.
סיכום
הפרעה התפתחותית בקואורדינציה היא לקוּת רפואית מורכבת שעלולה לגרום לביצוע תנועות יומיומיות להיות קשה ומתסכל עבור ילדים רבים. למרות שהגורם להפרעה אינו ברור לגמרי, המדע מסייע לנו להבין את תפקיד הפעילות המוחית בהפרעה. דימוי תנועתי יכול לעזור לילדים עם ההפרעה לשפר את התנועתיות שלהם, אך מחקרים אחרונים מצביעים על כך שהשילוב בין דימוי תנועתי לצפייה בפעולה עשוי להיות יעיל אף יותר. כעת, מדענים מקווים כי שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי יכול לתמוך בשיפור התנועתיות של ילדים עם ההפרעה, לסייע להם לבצע את פעילויות היומיום בקלות רבה יותר, ולשפר את איכות חייהם.
מילון מונחים
הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (Developmental Coordination Disorder, DCD): ↑ מצב רפואי המַּקשֶׁה על אנשים לתכנן את תנועותיהם ולשלוט בהן.
מודל פנימי (Internal Model): ↑ דימוי מנטלי של הדרך שבה תנועה אמורה להיראות ולהרגיש כשאנו מְבצעים אותה כראוי.
דימוי תנועתי (Motor Imagery): ↑ כאשר מדמיינים כיצד ייראֶה וירגיש לבצע תנועה.
צפייה בפעולה (Action Observation): ↑ צפייה באנשים מְבצעים תנועות, בסרטון או בהדגמות חיות.
שילוב בין צפייה בפעולה לדימוי תנועתי (Combined Action Observation and Motor Imagery, AOMI): ↑ צפייה בסרטון המדגים תנועה תוך כדי שמדמיינים כיצד מרגיש לבצע את התנועה.
תודות
עבודה זו נתמכה על ידי קרן המחקר להתפתחות הילד במסגרת מענק מטעם קרן ווטרלוּ (מספר סימוכין 2268-3968).
הצהרת כלי בינה מלאכותית
טקסט חלופי הנלווה לאיורים במאמר זה נוצר על ידי פרונטירז בסיוע כלי בינה מלאכותית, ונעשו מאמצים על מנת להבטיח את דיוקו, כולל בדיקה על ידי כותבי המאמר כאשר הדבר התאפשר. אם ברצונכם לדווח על בעיה, אנו צרו איתנו קשר.
הצהרת ניגוד אינטרסים
המחברים מצהירים כל המחקר נערך בהעדר כי קשר מסחרי או פיננסי שיכול להתפרש כניגוד אינטרסים פוטנציאלי.
מקורות
[1] ↑ Brown-Lum, M., and Zwicker, J. G. 2017. Neuroimaging and occupational therapy: bridging the gap to advance rehabilitation in developmental coordination disorder. J. Motor Behav. 49:98–110. doi: 10.1080/00222895.2016.1271295
[2] ↑ Wilson, P. H., Adams, I. L., Caeyenberghs, K., Thomas, P., Smits-Engelsman, B., and Steenbergen, B. 2016. Motor imagery training enhances motor skill in children with DCD: a replication study. Res. Dev. Disabil. 57:54–62. doi: 10.1016/j.ridd.2016.06.014
[3] ↑ Eaves, D. L., Riach, M., Holmes, P. S., and Wright, D. J. 2016. Motor imagery during action observation: a brief review of evidence, theory and future research opportunities. Front. Neurosci. 10:514. doi: 10.3389/fnins.2016.00514
[4] ↑ Scott, M. W., Emerson, J. R., Dixon, J., Tayler, M. A., and Eaves, D. L. 2020. Motor imagery during action observation enhances imitation of everyday rhythmical actions in children with and without developmental coordination disorder. Human Movement Sci. 71:102620. doi: 10.1016/j.humov.2020.102620
[5] ↑ Marshall, B., Wright, D. J., Holmes, P. S., Williams, J., and Wood, G. 2020. Combined action observation and motor imagery facilitates visuomotor adaptation in children with developmental coordination disorder. Res. Dev. Disabil. 98:103570. doi: 10.1016/j.ridd.2019.103570