מהי דחייה חברתית?

דחייה חברתית מתייחסת לחוויית בידוד חברתי, פיזי (למשל, להיות לגמרי לבד) או רגשי (למשל, כשמתעלמים ממישהו או אומרים לו שהוא אינו רצוי). כאשר מישהו דוחה אתכם, אתם ודאי חשים רע או אפילו תחושות “כאב”. מדוע דחייה חברתית גורמת לתחושות אלה? אפשרות אחת היא שבני אדם הם בעלי חיים חברתיים, ובגלל תהליך הברירה הטבעית של האבוֹלוּציה אנו חיים עם אחרים. דחייה חברתית פירושה שהיחסים החברתיים מאוימים או פגומים, ולכן התחושות הקשות שבאות בעקבות הדחייה מעידות על כך שיש מַשְׁבֵּר. מחקר קודם של פסיכולוגים (אנשים החוקרים את הנפש ואת ההתנהגות) ושל מדענים בתחום מדעי המוח החברתיים (אנשים החוקרים את המנגנונים הנוירולוגיים; ההורמונליים והתאיים שמונחים ביסוד הקשר החברתי וההתנהגותי) לימד רבות על מה שקורה בעת דחייה חברתית ולאחריה. בטרם אתחיל להסביר איך דחייה חברתית משפיעה באופן דינמי על הנפש, המוח וההתנהגות שלנו, אני רוצה להציג בקצרה את המסתורין של הכאב החברתי, המוגדר כתחושת כאב אשר נגרמת מדחייה חברתית.

הכאב מדחייה חברתית

לעיתים קרובות אנו משתמשים במושג “כואב” כדי לתאר את תחושותינו כאשר אנו נדחים. השאלה היא מדוע אנו משתמשים במילה זו כדי לתאר את תחושותינו, אף שלמעשה אין לנו פציעה או כאב פיזיים? שימוש במושג “כאב” או “כואב” לתיאור תחושת הדחייה על-ידי אחרים נפוץ בשפות שונות. אני חי ביפן, שכנראה רחוקה מאוד ממקום מגוריכם. ביפן, אני משתמש במילה “כאב” כדי לתאר את תחושותיי כאשר מסתיימת מערכת יחסים עם חבר אהוב, או כאשר ההורים שלי דוחים אותי. ייתכן מאוד שגם אתם משתמשים במילה דומה לתיאור תחושותיכם בנסיבות דומות.

מחקרים קודמים בתחום מדעי המוח הראו שאותם אזורים במוח מופעלים כאשר אנו חשים כאב פיזי וכאב חברתי. חוקרים השתמשו לעיתים קרובות במשימת הכדור המְּקֻוָּן כדי לחקור כאב חברתי במעבדה [1]. במשימה זו, המשתתפים מְשחקים באינטרנט משחק של מסירוֹת כדור יחד עם 3-2 שחקנים נוספים, שייתכן כי ידחו את המשתתף על-ידי כך שימסרו לו את הכדור פחות פעמים. באחד המחקרים שיחקו המשתתפים במשחק הזה מתוך מכשיר סורק דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI). ה־fMRI יכול לזהוֹת אזורים במוח שנהיים פעילים במהלך ביצוע פעילות. כאשר המשתתפים חשו כאב חברתי במהלך המשחק הופעל במוחם אזור הנקרא פיתול החגורה הקדמי העליון (dACC) [2]. ידוע שאזור זה מופעל גם כאשר חשים תחושות קשות של כאב פיזי, דבר המרמז על כך שפציעות חברתיות ופיזיות מעובדות במוח באופן דומה (איור 1).

מתוצאות ניסוי זה אפשר להסיק שיש זהוּת בין כאב פיזי לכאב חברתי. אבל, ייתכן כי הַקֶּשֶׁר בין כאב פיזי לכאב חברתי מורכב יותר. אנו יודעים שיש נקודות דמיון אחדות בין שני סוגי הכאב. למשל, גם כאב פיזי וגם כאב חברתי עלולים להיגרם בגלל התנסויות מְצַעֲרוֹת.

אבל, ייתכן שהקשרים בין שני סוגי הכאב האלה מסובכים יותר כי ידוע של־dACC יש תפקיד חשוב גם בתחושות מסוימות אחרות כגון הפתעה. כאשר מישהו דוחה אתכם, ייתכן כי תחושו כאב חברתי וגם הפתעה (“לא ציפיתי שזה יקרה! מדוע הם דוחים אותי?”). אבל, כמה מחקרים אחרים העידו על כך שפעילות ה־dACC בתגובה לדחייה חברתית אינה נובעת רק מההפתעה, ושהתפקיד העיקרי של ה־dACC הוא עיבוד של הכאב. לכן ההוכחות העכשוויות תומכות יותר ברעיון שדחייה חברתית היא הגורם הישיר לכאב חברתי. כפי שאפשר לראות, רעיונות אלה עדיין נחקרים! כיום, מדענים חוקרים את מידת הדמיון באופן שבו המוח מעבד כאב פיזי וחברתי, כמו גם את תפקידו האמיתי של אזור ה־dACC במוח כאשר המוח מגיב לדחייה חברתית.

תהליכים דינמיים בדחייה חברתית

אנו מפרשׁים מידע של דחייה חברתית ומעבדים אותו באופן דינמי, בגלל המוּרכבוּת והערפול שבדחייה החברתית. דמיינו את משחק הכדור המקוּון: אתם מצפים למשחק, אבל כאשר המשחק מתחיל שני השחקנים האחרים לא מוסרים לכם את הכדור. אתם מחכים ומחכים בתקווה שהמצב ישתנה, אבל המשחק מסתיים בלי שמסרו לכם כדור כלל. איך תחושו במהלך המשחק, ואיך יגיב המוח שלכם למצב זה לאורך זמן?

בעבר הצענו “מודל עיבוד תוך-אישי ובין-אישי של דחייה חברתית” המתאר מה קורה לנפש, למוח ולהתנהגות שלנו במהלך דחייה חברתית ואחריה [4] (ראו איור 2). כאשר אנו נדחים אנו מְאַתְּרִים את ההשפעה הקשה של הדחייה החברתית, מעריכים אותה ומווסתים אותה. איתור והערכה קשורים ל“מערכת אזעקה” המאותתת שיֶשְׁנָהּ בעיה הדורשת את תשומת ליבנו [5]. גם האיתור וגם ההערכה הוסברו על-ידי שימוש באנלוגיה של אזעקת עשן. כאשר יש שׁריפה, האזעקה פועלת על-ידי איתור העשן (איתור שמשהו אינו בסדר או חריג) והַשְׁמָעַת צליל (שליחת אזהרה שֶׁתַּפְנֶה את תשׂומת הלב לבעיה). תפקידים אלה של האזעקה עוזרים לנו לשים לב לכך שהתרחשה שׁריפה ושיש צורך בנקיטת פעולה. צליל האזהרה נפסק כאשר אין יותר עשן חריג.

במהלך הדחייה החברתית אנו חייבים לְאַתֵּר את האירוע שמאיים על מערכת היחסים (איתור שמשהו אינו בסדר או חריג), ולהעריך עד כמה זה כואב (הכאב הוא צליל האזהרה). שתי המערכות קשורות ל־dACC ומעוררות כאב חברתי. יש אזור אחר במוח הנקרא קליפת המוח הגחונית-צידית הקדם-מצחית (VLPFC), שידוע כי הוא מפחית כאב חברתי. ה־VLPFC עוזר לווסת את צליל האזעקה כדי שהוא לא יהיה קולני מדי. קולניוּת האזעקה (מידת הכאב החברתי) משתנה עם הזמן במהלך הדחייה החברתית, בהתבסס על דרגת הָאִיּוּם המקושר לדחייה. כך, נראה שבאופן רציף אנו מאתרים כאב חברתי במהלך הדחייה החברתית, מעריכים אותו ומווסתים אותו.

שיטה נוספת לחקירת האופן שבו המוח מגיב לדחייה החברתית היא על-ידי שימוש בפוטנציאל תלוי-אירוע של המוח (ERP), שהוא משפחה של גלי מוח. מכשיר ה-fMRI אידיאלי לבחינת אזורים במוח הקשורים לדחייה חברתית בעוד של-ERP יש יתרון בזיהוי תהליכים קוגניטיביים הקשורים לדחייה חברתית בציר זמן מהיר מאוד (מילישניות, שהן 1/1,000 הדקה). על-ידי שימוש בשתי השיטות – fMRI ו־ERP – אנו יכולים לדעת מה קורה במוח בתגובה לכל אחד מהשלבים של הדחייה החברתית (כמו כל כדור שנמסר, למשל) בציר זמן מהיר מאוד, כמו גם לדעת איך המוח מגיב לסך כל ההתנסות של הדחייה החברתית (מההתחלה עד לסיום ההתנסות של הדחייה החברתית). כמו במחקרי ה־fMRI, גם מחקרי ERP הראו שדחייה חברתית גורמת לתהליכי איתור, הערכה וויסות. איתור בתגובה לרמזים של דחייה חברתית קשור למרכיבי N2 (בערך 200 מילישניות אחרי הרמזים לדחייה); ההערכה קשורה למרכיבי P3 (בערך 300 מילישניות אחרי הרמזים לדחייה), והוויסות קשור למרכיב גל איטי (בערך 600 מילישניות אחרי הרמזים לדחייה). נוסף על כך גם מחקרי ה־fMRI וגם מחקרי ה־ERP הראו שעם הזמן מתרחשים שינויים באזורי המוח ובתהליכים הקשורים לאיתור, להערכה ולוויסות. במיוחד, אנשים דחויים מראים עלייה בתהליכי איתור והערכה (כלומר dACC) בהתחלת הדחייה החברתית, בעוד שתהליך הוויסות (כלומר VLPFC) מִתְחַזֵּק בשלבים המאוחרים יותר. ממצאים אלה מרמזים על כך שלמוח אין רק דרך פשוטה אחת לעיבוד דחייה חברתית – התגובות של המוח משתנות עם הזמן.

מה עליכם לעשות אם תשמעו את פעמוני האזעקה ללא הרף? האופן שבו אנו מתמודדים עם דחייה חברתית נחשב תלוי מצב. אנשים דחויים מגבירים את מערכות הניטור החברתי שלהם כדי להחליט איך להתנהג. במיוחד, אנשים דחויים נהיים קשובים מאוד להרגשות ולמחשבות של אנשים אחרים. אזורי המוח הקשורים להֲבָנַת מחשבות ואמונות של אחרים (אונת המוח הקדם-מצחית הגבית-צדית, והחיבור בין האונה הרקתית לאונה הקודקודית); תהליכים קוגניטיביים הקשורים לתשומת לב (מרכיב ERP הנקרא P1), וזיהוי פנים (מרכיב ERP הנקרא N170) ידועים כמעורבים במערכות הניטור החברתי. מערכת זו עוזרת לאנשים דחויים לנווט בסביבות חברתיות. אנשים דחויים מחליטים איך עליהם להתנהג בהתבסס על מערכת זו. אם ישנם רמזים לקבלה חברתית כגון הזדמנויות לבניית קשרים חדשים ופנים מחייכות של אחרים, אנשים דחויים מתנהגים באופן פְּרוֹ-חברתי, כלומר התנהגויות שמבוצעות בכוונה לעזור לאחרים ולהיכלל בהם. התנהגות פרו-חברתית עוזרת להפחתת הכאב החברתי על-ידי סיוע לאדם לחוש מחובר. לעומת זאת ייתכן שאנשים דחויים גם יתנהגו בתוקפנות אם יש רמזים המעידים על איומים חברתיים (למשל, הדוחים ועמיתיהם). התנהגות תוקפנית עוזרת להגן על עצמם מדחייה חברתית נוספת. אם אדם הוא כה דחוי חברתית עד שאין אנשים אחרים בחייו, איך הוא יכול להתמודד? ידוע שבמצבים כאלה אנשים דחויים לפעמים עושים שימוש בייצוגים נפשיים הקשורים לרגשות של קישור כגון זיכרונות של חברי משפחה ושל דמויות טלוויזיה אהובות כדי להפחית זמנית את הכאב החברתי. כך, אנשים דחויים מתמודדים בגמישוּת כתלות במצב.

דחייה חברתית כהתנסויות מאוחסנות

עד כה תיארתי איך מקרה יחיד של דחייה חברתית משפיע על הנפש, המוח וההתנהגות שלנו. איך ישתנו תהליכים אלה אם הדחייה החברתית נמשכת לאורך זמן וחוזרת על עצמה? אנו יכולים לְשַׁעֵר מהי התשובה על-ידי חקירת הבדלים אישיים בחרדה ובהימנעות מִקֶּשֶׁר – שניהם נובעים מהיסטוריה של דחייה חברתית [6]. חרדה מקשר היא הַדַּרְגָּה שבה אנשים מודאגים מכך שהם דחויים על-ידי אחרים שקרובים אליהם. לעיתים קרובות אנשים הסובלים מחרדת קשר חוו בעבר התנסויות של דחייה חברתית בלתי צפויה, כאשר רגע אחד הציפו אותם הוריהם או המטפלים שלהם בחיבה, ורגע אחר כך דחו אותם. לעומת זאת הימנעות מקשר היא הדרגה שבה אנשים נמנעים מקִרבה לאחרים ומאינטימיות עימם. אנשים הסובלים מהימנעות מקשר חווים לעיתים קרובות התנסויות של דחייה חברתית קבועה על-ידי המטפלים שלהם, שלא עזרו להם להרגיש נוח ומקובלים.

הוּכַח שחרדה מקשר מובילה לעלייה בפעילות של ה־dACC בתגובה לדחייה חברתית. אנשים הסובלים מחרדת קשר רוצים להיקשר לאחרים, אבל חשים במתח כאשר הם עושים זאת. לכן באנשים כאלה דחייה חברתית מאותתת חזק יותר שקיים משבר. לעומת זאת הימנעות מקשר גורמת לירידה בפעילות ה־dACC בתגובה לדחייה חברתית כי אנשים שנמנעים התנסו בהרבה דחיות חברתיות, וכתוצאה מכך כבר אי אפשר ללמוד דבר מאותות האזהרה. אם כך, אנו רואים שהתנסויות חברתיות בעבר משפיעות על האופן שבו אדם יגיב לאירועים חדשים של דחייה חברתית.

דחייה חברתית קבועה עלולה גם לשנות את התנהגותם של אנשים אחרי הדחייה. מחקר אחד מעיד על כך שדחייה חברתית קבועה היא אחת הסיבות לאירועי הירי בבתי הספר בארצות הברית [7]. ייתכן שדחייה חברתית פוגעת ביכולת שלנו לשלוט על התנהגויות נמהרות, כולל תוקפנות. ייתכן גם שאנשים שנדחים לעיתים קרובות נוטים לראות בפעולות מעורפלות של אחרים כעוינוּת, גם אם לא כך הדבר. כך, דחייה חברתית ארוכת טווח וחוזרת על עצמה עלולה לגרום לשינוי בהבנת רגשות; מחשבות והתנהגויות של אחרים. שינויים אלה עלולים לגרום ליחסים אלימים ופגומים שעלולים לגרום לפשעים ולמאסר, במקרים הגרועים ביותר.

מסקנות

במאמר זה תיארתי איך דחייה חברתית משפיעה על הנפש, המוח וההתנהגויות שלנו. היות שדחייה חברתית היא תופעה מעורפלת ומסובכת, אנו מעבדים אותה באופן דינמי. מודל העיבוד הדינמי של דחייה חברתית יעיל כי הוא מְסַפֵּק מידע על אזורים במוח הקשורים לדחייה החברתית ועל תהליכים קוגניטיביים המתרחשים בתגובה לכך. האם אתם מכירים מישהו שרגיש לדחייה חברתית או שהוא תוקפני מדי אחרי דחייה חברתית? על-ידי שימוש בדפוס שתואר כאן אנו יכולים לבחון ולהבין את התהליכים הגורמים לאנשים כאלה להגיב קשה לדחייה החברתית. אפשר להשתמש בהבנה זו כדי לעזור לפתח דרכים לשיפור התגובות של אנשים הסובלים מדחייה חברתית, כולל הפחתת תגובות יֶתֶר לדחייה שעלולות להוביל לאלימות.

מה אתם יכולים לעשות עבור חבריכם אם אתם רואים שהם נדחים על-ידי מישהו? אם דוחים את החברים שלכם, עזרו להם ככל שתוכלו על-ידי כך שתשוחחו עימם בחביבות ותביעו אמפתיה, למשל תאמרו: “אני יודע עד כמה זה כואב לך”. תמיכה כזו יכולה לעזור לאנשים דחויים להרגיש פחות כְּאֵב ולהתנהג פחות בתוקפנות.

אנו מקווים שבקריאת המאמר הזה הצלחתם ללמוד על השפעות הדחייה החברתית על הנפש, המוח וההתנהגות שלנו. תקוותנו היא שדחייה חברתית תיעלם בעתיד כתוצאה מהידיעה עד כמה זה קשה, וכתוצאה מהבנת התנהגותם של הדחויים חברתית.

הצהרת ניגוד אינטרסים

המחברים מצהירים כי המחקר נערך בהעדר כל קשר מסחרי או פיננסי שיכול להתפרש כניגוד אינטרסים פוטנציאלי.

תודות

בעבודה זו תמכו Grant-in-Aid for JSPS Fellows (15J07499) מהאגודה היפנית לקידום המדעים.