מה זה הלמינת’ס?

הלמינת’ס הן תולעים טפיליות התוקפות יותר מ־1.5 מיליארד בני אדם ברחבי העולם. תולעים אלה יכולות לחיות באיברים רבים, ועלולות לגרום לגוף נזק חמוּר. הלמינת’ס רבּות הן ספציפיות לאיבר מסוים, למשל: התולעת סכיסטוזומה המטוביום (Schistosoma haematobium) חיה בוורידים של שלפוחית השתן בבני אדם. אף שתסמיני ההידבקות בתולעים אלה משתנים כתלות בסוג ההלמינת’ס, להידבקויות רבּות אין תסמינים שניכרים מידית לעין, אך הן עלולות לגרום לבעיות מסוכנות בטווח הארוך. כך, בן אדם יכול לחיות שנים רבות בלי להיות מודע לכך שנדבק בהלמינת’ס, אבל מאוחר יותר הוא עלול לסבול מתסמינים דמויי סרטן או מִכֶּשֶׁל של האיבר.

דוגמה אחת להידבקות בהלמינת’ס היא בהלמינת’ס מסוג הנקרא עַלֶּקֶת הַבִּילְהָרְצְיָה. עלקת הבילהרציָה עלולה לגרום לכבד מוגדל, לכשל בכבד, לאנמיה, לסרטן שלפוחית השתן ולהשפעות ארוכות טווח מסוכנות נוספות ורבּות. אולם, מינים מסוימים של הלמינת’ס גורמים לתסמינים בולטים. למשל, במקרים מסוימים עלולות להתרחש הידבקויות על-ידי זחלים של תולעים כאלה, הנקראות לפעמים “תולעים הנודדות מתחת לעור” או “פריחת עור זוחלת”, תופעה שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת. זה נראה כמו פריחה של סִרְפָּד או כמו תולעת החופרת דרך העור. הדבר קורה בדרך כלל בֶּעָקֵב הָרֶגֶל, שָׁם התולעים חופרות את דרכן אל תוך העור ועלולות לגרום לגירוד עז.

תולעים אלה נפוצות, ואפשר לטפל בהן בתרופות המשתנות מתולעת לתולעת. חשוב להבין כי אף על פי שהלמינת’ס עלולות לגרום למצבים מסוכנים, ברוב המקרים אפשר לטפל בהן.

הַשְׁעָרַת החברים הוותיקים

בשנת 1986, הציע דויד סטראצ’ן הַשְׁעָרָה לְפִיָה שינויים בסגנון החיים במדינות המתועשות, שהובילו לירידה ב“נֵטֶל הזיהומי”, קשורים לעלייה באלרגיות ובמחלות אוטואימוניות. “נטל זיהומי” מתייחס למחלות זיהומיוֹת כגון וירוסים, טפילים וחיידקים גורמי מחלה. הדבר מֻכָּר כהַשְׁעָרַת ההיגיינה – רעיון שלפיו מערכת החיסון תלויה במידת מה בחשיפה סביבתית למזהמים. השערה זו פותחה בעקבות התבוננות על הקשר הקיים בין התפשטות מחלות זיהומיות ובין התפשטות מחלות אוטואימוניות ואלרגיות. התצפית הייתה שכמעט ולא היו מקרים של אלרגיות או של מחלות אוטואימוניות באזורים שבהם היו מקרים רבּים של מחלות זיהומיוֹת מסוימות.

כמה מחלות זיהומיות נפוצות כוללות צהבת נגיפית מסוג A, דלקות של הקיבה ושל המעיים וזיהומים טפיליים (כולל זיהומים הנגרמים על-ידי הלמינת’ס). במדינות מפותחות רבּות מחלות זיהומיות אלה חוסלו מיסודן, אבל אלה הם אותם אזורים שבהם תדירוּת המחלות האוטואימוניות הרקיעה שחקים. מחלות אוטואימוניות כגון אסתמה; דלקת אף אלרגית (אלרגיוֹת עוֹנתיוֹת); אטופיק דרמטיטיס (אֶקְזֶמָה) ומחלות דלקתיות של המעי (דלקת מתמשכת במערכת העיכול), משפיעות על מספר גדול של בני אדם, במיוחד במדינות מתפתחות, מתועשות ומתקדמות כלכלית. במדינות אלה, מחלות אוטואימוניות תוקפות בערך 40-20 אחוזים מהאוכלוסייה, ומספר האנשים הנתקפים במחלות אלה ממשיך לעלות. חשוב לשים לב לעלייה זו בהופעה של מחלות אוטואימוניות, כי רבות מהמחלות האלה עלולות להיות מְסַכְּנוֹת חיים.

נעשו מחקרים רבים שבדקו את הקשר בין החשיפה למזהמים ובין התפתחות המחלות האוטואימוניות. רבים מהמחקרים האלה התקיימו בבעלי חיים או בעזרת בחינת אוכלוסיות של מְהַגְּרִים ושל ילדיהם. במשפחות שבהן ההורים גדלו באזורים שבהם היו הרבה הידבקויות בהלמינת’ס, ושילדיהן גדלו אחרי שהמשפחות היגרו לאזורים שבהם רמת ההיגיינה טובה יותר, נראה שסיכוי הילדים ללקות בהפרעות אלרגיות ואוטואימוניוּת גדול יותר לעומת הסיכוי של הוריהם, כנראה בגלל ההבדלים בסביבה.

הרחבת השערת ההיגיינה כך שתכלול את ההלמינת’ס התרחשה בשנת 2004. הרחבה זו מרמזת על כך שיש קשר בין העלייה העצומה באלרגיות, במחלות דלקתיות של המעי ובמחלות אוטואימוניות ובין היעדר ההלמינת’ס בסביבה. הדבר ידוע בשם הַשְׁעָרַת החברים הוותיקים [1]. מקור השם: היות שהלמינת’ס תקפו בני אדם מאז ומעולם (אֶצִי איש הַקֶּרַח, שחי בשנים 3,400 עד 3,100 לפני הספירה, היה נגוע בהלמינת’ס), הם “חברים ותיקים”. מאז, נערכו מחקרים רבּים, הן בבני אדם הן בעכברים, אשר הצביעו על קֶשֶׁר בין הידבקות בהלמינת’ס ובין מחלות אלה. מחקר אחד הראה ירידה ברמת הַדַּלֶּקֶת במודל של קוֹלִיטִיס (דלקת המעי הגס), כאשר ניתנו חלבונים שמקורם בהלמינת’ס ממין Schistosoma mansoni ו-Ascaris caninum [2]. ניסוי אַחֵר הראה כי זחלים של התולעת Litomosoides sigmodontis יכולים לְהָאֵט את קצב הביטוי של מחלת הסוכרת מסוג 1 בעכברים. במחקרים בבני אדם, נראה שההלמינת’ס Necator americanus ו־Trichuris suis שיפרו באופן משמעותי את התסמינים הקשורים למחלות קְרוֹהְן וקוֹלִיטִיס כִּיבִית (שתיהן מחלות דלקתיוֹת של המעי) [3].

מחקרים אלה חשובים להבנת השערת החברים הוותיקים, כי הם מצביעים על אפשרויות להשתמש בהלמינת’ס כמקור לתרופות חדשות עבור מחלות אוטואימוניות שעלולות לסכן חיים.

להלמינת’ס יש תכונות אנטי-דלקתיוֹת

במחלות אוטואימוניות, מערכת החיסון תוקפת את הגוף וגורמת לתגובות דלקתיות מזיקות שאינן נחוצות. מחקר על הלמינת’ס הראה כי רבּים מהטפילים האלה גורמים לתגובה אנטי-דלקתית במערכת החיסון, הנקראת תגובת Th2 או תגובת תאי הָעֵזֶר מסוג T 2, המפחיתה את הדלקת. תגובה זו מסייעת למערכת החיסון ללכוד ישירות את הטפילים, להרגם ולסלקם. תגובת Th2 גם מדרבנת תיקון של נזק פיזי שנגרם על-ידי התולעים, דבר שאף הוא עוזר לתגובה האנטי-דלקתית (איור 1).

תגובת החיסון להלמינת’ס מתחילה כאשר תא דֶּנְדְּרִיטִי נמשך להלמינת’ס. תאים דנדריטיים הם תאים הנקראים “תאים מציגי אַנְטִיגֶן”, כלומר, הם משתמשים בכל דבר שמזהם את הגוף כדי לְעַצֵּב את התא, ואז לקרוא לתא נוסף. ליֶתֶר דיוק, תאים דנדריטיים ניגשים אל תאים בלתי מפותחים אך נחוצים, הנקראים תאי Th0, שיש להם חשיבוּת בתגובת חיסון ייחוּדית. תאי Th0 אלה משתנים והופכים לסוג אחר של תאי Th, כתלוּת באותות שהם מקבלים מהתאים הדנדריטיים. בתגובת Th2, תאי Th0 ייצרו את תאי Th2. תאי Th2 מפעילים כמה סוגים שונים של תאים השייכים למערכת החיסון, אשר יחד מְתַפְקְדִים כחלק מהתגובה האנטי-דלקתית. תאים אלה כוללים תאי פיטום ובזוֹפילים (שהם החלקים שֶׁמְּוַסְּתִים את הדלקת); תאי B (המייצרים נוגדנים) ותאי גביע (המגבירים את ייצור הריר, ובכך מסייעים במיוחד לוויסוּת מחלות דלקתיות של המעי הגס).

גם תאי חיסון הנקראים מקרופאג’ים מדורבנים על-ידי תגובת Th2, והם מסייעים בזירוז התיקון של רקמות שניזוקו כגון איברים, שרירים ורצועות. תגובת Th2 אף גורמת לייצור נוגדן הנקרא אימוֹנוֹגלוֹבוֹלין E, אשר גורם לגירוד ולפריחות. חלק חשוב נוסף של תגובת Th2 הוא תאי T מְוַסְּתִים, המסייעים בוויסוּת מערכת החיסון כדי שהיא לא תייצר כל כך הרבה דלקת. סבורים שחלק מסוגי ההלמינת’ס יכולים להפעיל את תאי T הַמְּוַסְּתִים, כנראה כדי לְהָגֵן על עצמם ממערכת החיסון, היות שתאי T המווסתים נוטים להקשות על הגוף את סילוק הטפילים. אולם תאי T מווסתים מסייעים לאדם או לבעל החיים להימנע מתגובת יֶתֶר לדברים אחרים הנמצאים בסביבה, כלומר, הם מפחיתים את התגובות האלרגיות ואת התסמינים של המחלות האוטואימוניות. אבל, נוכחותם עלולה להיות גם חיסרון לגוף, שֶׁכֵּן הפעלת תאי T מווסתים עלולה להוביל לזיהומֵי הלמינת’ס ארוכי טווח.

אף שנראה כי חלק מהתולעים מסייעות בשליטה על תגובת החיסון לאלרגנים על-ידי הגבלת הדלקת, תולעים אחרות עלולות להיות מסוכנות מאוד למצבים קיימים על-ידי החמרתם. למשל, אם מישהו כבר סובל ממחלה אוטואימונית. לכן, חשוב להבין אלה תולעים יכולות לְשַׁמֵּשׁ לטיפול במחלות אוטואימוניות ואלה לא.

לא רק התולעים: שימושים רפואיים מועילים

מאז גילוי היכולת של הלמינת’ס לְוַסֵּת את מערכת החיסון, התחילו חוקרים אחדים לחפש דרכים שבהן יוכלו להשתמש בהלמינת’ס כדי לטפל במחלות אוטואימוניות. כיום, “טיפולי הלמינת’ס” מקובלים במידת מה כשיטה שהיא הַמּוֹצָא האחרון לטיפול במחלות אוטואימוניות חמוּרות. דֻּוַּח על מקרים רבּים של בני אדם, שנראה כי אצלם הטיפול בקוליטיס כיבית (מחלת מעי רגיז) בעזרת תולעים – אכילת ביצים של תולעי שוט (תולעים מסוג T. suis ו־Trichuris trichiura) – הצליח באופן מרשים.

במאמר שפורסם בניו יורק טיימס בשנת 2016, דִּוֵּחַ ולאסקס-מנוף על טיפול בעזרת אכילת ביצי הלמינת’ס כדי להיפטר מהפרעות אוטואימוניות חמוּרות [4]. לצורך המאמר, הוא ראיין משתמשי הלמינת’ס רבּים. ויק, אחד המרואיינים שלו, סבל מקוליטיס כיבית חמוּרה. התרופות שנטל לא הועילו לו, והוא היה בסכנה להתפתחות מצבים מְסַכְּנֵי חיים אף יותר. אחרי שקרא על השערת ההיגיינה ועל ניסוי בקנה מידה קטן שביצע מדען שהשתמש ב־T. suis כדי לטפל במחלות דלקתיות של המעי הגס (לפי תוצאות הניסוי, מצבם של 43% מחולֵי הקוליטיס הכיבית השתפר כעבור 12 שבועות), החליט ויק לנסות לאכול ביצים של תולעי השוט. הוא נסע לבנגקוק כדי להשיג מפרזיטולוג (אדם החוקר טפילים) מקומי בקבוקון של ביצים של תולעי שוט התוקפות בני אדם (T. trichiura), ואז אכל אותן במשך כמה חודשים אחר כך. ויק הצליח להפחית את כמות התרופות שֶׁנָּטַל לטיפול בקוליטיס הכיבית, התסמינים שלו נחלשו, והתלקחו מחדש רק מִדֵּי פעם, כאשר הביצים של תולעי השוט הזדקנו או פחתו. בשנת 2011, פורסם המקרה של ויק כהשראה לאחרים לבוא בדרישה לקבלת הטיפול הזה.

נוסף על ויק, בני אדם רבּים משתמשים בתולעים לטיפול במחלות האוטואימוניות שמהן הם סובלים. אולם הדבר עלול להיות מסוכן מאוד, שֶׁכֵּן להלמינת’ס עלולות להיות הַשְׁפָּעוֹת מְסַכְּנוֹת חיים על גוף האדם. כתוצאה מכך, מדענים אחדים החלו לחקור את המולקולות המופרשות על-ידי התולעים. במחלות מסוימות, ייתכן כי למולקולות אלה יהיו יתרונות כי הן יכולות לְוַסֵּת את מערכת החיסון. הרבה מהמולקולות שנחקרו, המופרשות על-ידי התולעים, מפעילוֹת את תגובת .2Th לחלק מהמולקולות היו השפעות אנטי-דלקתיות בניסויים מסוימים בבעלי חיים, והשימוש במולקולות אלה לטיפול במחלות אוטואימוניות עשוי להיות שיטת טיפול בטוחה יותר, המבוססת על הלמינת’ס [5].

מסקנות

אף שהלמינת’ס היו בסביבה אלפֵי שנים, רק עתה התחילו להבין שהם ויצורים “בלתי היגייניים” אחרים עשויים לעזור לבני אדם לשמור על בריאותם בדרכים מסוימות. השערת ההיגיינה והשערת החברים הוותיקים הובילו למחקר שבדק את הקשר בין הפרעות אוטואימוניות ובין הידבקויות בהלמינת’ס. מחקר זה מתחיל לשנות את הדרך שבּה הקהילה הרפואית מסתכלת על התולעים האלה. עד כה, המחקר מצביע על כך שֶׁיֶּשְׁנָהּ אפשרות כי הלמינת’ס יווסתו את מערכת החיסון, ודרך פעילוּת זו יכול להיות להן תפקיד חשוב בהפחתת התסמינים של הפרעות אוטואימוניות. ייתכן כי לתוצרים שמקורם מהלמינת’ס, בצוּרת מולקולות מסוימות, גם יש השפעות מועילות על מחלות דלקתיות, וייתכן כי הן בטוחות יותר לשימוש עבור חולים מאשר חשיפתם לתולעים חיות.

מילון מונחים

הלמינת’ס (Helminths): ↑ תולעים טפיליות.

מחלה אוֹטוֹאימוּנית (Autoimmune disease): ↑ מחלה שבה מערכת החיסון תוקפת תאים בריאים בגוף.

הַשְׁעָרַת ההיגיינה (Hygiene hypothesis): ↑ השערה המצהירה כי חוסר חשיפה לגורמים מזהמים מגדיל את הסבירוּת לאלרגיות ולמחלות אוטואימוניות.

הַשְׁעָרַת החברים הוותיקים (Old friends hypothesis): ↑ השערה המצהירה כי יצורים (כגון חיידקים והלמינת’ס) התפתחו יחד עם מערכת החיסון, והשפעתם על מערכת החיסון נחוצה לְשֵׁם תפקודה התקין.

תגובת Th2 (Th2 response): ↑ סוג של תגובת חיסון נגד הלמינת’ס וטפילים אחרים, שלעיתים קרובות היא אנטי-דלקתית. עוזרת ללכוד ישירות את הטפילים, להרגם ולסלקם ובו בזמן לתקן את הנזק שגרמו הטפילים.

הצהרת ניגוד אינטרסים

המחברים מצהירים כי המחקר נערך בהעדר כל קשר מסחרי או פיננסי שיכול להתפרש כניגוד אינטרסים פוטנציאלי.