מרבית המבוגרים מאמינים באדיקוּת בכך שכאשר ילדיהם מגיעים לשנות הנעורים שלהם והופכים למתבגרים הם מתחילים לקחת סיכונים שמכניסים אותם לצרות. עשויה להיות סיבה טובה לכך שמבוגרים מאמינים בזה: אף על פי שבני 16 הם גדולים יותר, חזקים יותר ומחונכים יותר מאשר ילדים בני 12 (או לפחות הם חוו עוד 4 שנים בבית הספר), הם נפגעים ונהרגים לעיתים קרובות כמעט פי שניים [1]. מדוע זה כך? האם הם מקבלים החלטות מסוכנות שמכניסות אותם לצרות? חשבו על מספר עובדות: מתבגרים נדבקים במחלות מין יותר מאשר כל קבוצת גיל אחרת [2]; הם מסתבכים עם החוק יותר מכל קבוצת גיל אחרת; וכשהם נוהגים במכונית, הם נוהגים מהר יותר מכל קבוצת גיל אחרת [3].

כל העובדות האלה גורמות למבוגרים לתפוס מתבגרים כ”לוקחי סיכונים“ שצריך להגן עליהם מפני ההחלטות של עצמם. באופן טיפוסי, המבוגרים והַחֶבְרָה מגינים על מתבגרים בשתי דרכים:

• (1) באמצעות אכיפה של מגבלות גיל על מה שהם מחשיבים כפעילויות מסוכנות מאוד, כמו הימורים, נהיגה, שתיית אלכוהול ועישון.
• (2) באמצעות ניסיון לחנך מתבגרים לגבי הסיכונים שכרוכים בפעילויות כמו עישון טבק או נהיגה במהירות מופרזת.

שתי הגישות האלה עשויות להוביל להפחתת כמות המתבגרים שנפגעים מההחלטות שלהם עצמם, אולם מדוע מלכתחילה מתבגרים מקבלים את סוגי ההחלטות האלה?

במאמץ להבין טוב יותר מדוע נראה כי מתבגרים שונים ממבוגרים בקבלת ההחלטות שלהם, תכננו ניסוי פשוט וביצענו אותו על 33 ילדים בגילאי 12 עד 17. לאחר מכן השווינו את ההחלטות שלהם עם ההחלטות של תלמידי אוניברסיטה, של אנשים בגילאים של ההורים שלהם ושל אנשים בגילאים של הסבים שלהם.

בניסוי שלנו ניסינו להבחין בין שני סוגים שונים מאוד של ”לקיחת סיכונים“. לראשון קראנו מוּכנוּת לקחת סיכונים ידועים, ולשני קראנו מוּכנוּת לקחת סיכון כאשר הסיכונים אינם ברורים. זו הבחנה חשובה עבור כלכלנים [4], אשר צריכים להבחין בין ההחלטה לעשות משהו שעבורו הסיכון להשתבשות הוא ידוע, ובין החלטה לקחת סיכון כשפשוט לא יודעים מראש מהם סיכויי ההצלחה.

כדי להבהיר את ההבחנה הזו, דמיינו שאתם משחקים במשחק וידיאו שכבר שיחקתם בו בעבר, ובו אתם יכולים לבחור בין דרך בטוחה לדרך מסוכנת. בדרך הבטוחה אתם יודעים שהדמות שלכם בטוח תשיג 50 נקודות. בדרך המסוכנת אתם יודעים שיש לכם סיכוי של 50% להשיג יותר מ-50 נקודות, וסיכוי של 50% שהדמות שלכם תיהרג.

מאחר שבמקרה הזה אתם יודעים מהם הסיכונים, כלכלנים מכנים זאת ”לקיחת סיכונים ידועים“. באופן חשוב, אנשים שונים מעריכים אחרת את הדרך המסוכנת. אם התוצאה החיובית מניבה 1000 נקודות, כמעט כל האנשים יהיו מוכנים לקחת את הסיכון שהיא מציבה. אולם אם היא מניבה רק 60 נקודות מרבית האנשים יבחרו בדרך הבטוחה. כמות הנקודות הנוספות שהמשחק צריך להציע כדי שתחליטו ”לקחת את הסיכון“ מגדירה את מה שכלכלנים מכנים ”סְבִילוּת לסיכון“. ככל שאתם יותר סוֹלְדִים מסיכונים כך יידרשו יותר נקודות כדי שהדרך המסוכנת תהיה משתלמת בעיניכם.

כעת, חשבו על מצב שבו אתם צריכים לבחור במשחק בין דרך ידועה ובטוחה לבין דרך בלתי ברורה, דרך שמעולם לא התנסיתם בה קודם לכן. אינכם יודעים מה הסיכוי שדמותכם תיהרג, אפילו אם אתם יודעים בכמה נקודות אתם יכולים לזכות. ההחלטה אם לקחת את הדרך הזו קשה יותר מאחר שאתם פשוט לא יודעים מה עומד לקרות. גם במקרה זה אנשים שונים זה מזה. חלק ינסו את הדרך הבלתי בטוחה עבור רווח של 100 נקודות; אחרים עשויים להזדקק לתשלום של 2,000 נקודות לפני שינסו את הדרך הבלתי ידועה. זו דוגמה למוכנות לקחת סיכון כשהסיכונים אינם ברורים, וכפי שאתם יכולים לראות זו מוּכנוּת שונה מאשר המוכנות לקחת סיכונים ידועים.

תהינו אם ההבחנה שמתבגרים נוטים להיפגע ממצבים מסוכנים יותר ממבוגרים היא תוצאה של כך שהם מוכנים לקחת יותר סיכונים ידועים מאשר מבוגרים, או אם היא תוצאה של כך שהם מוכנים יותר לקחת את הדרך הבלתי מוכרת מאשר מבוגרים.

מה שעשינו היה להציע למתבגרים, לתלמידי אוניברסיטה, למבוגרים בגילאי הורים ולמבוגרים בגילאי סבים את ההזדמנות לשחק שני סוגים של משחקי קזינו. הייתה להם הזדמנות להרוויח כסף אמיתי, כאשר מִשחק אחד הציע סיכון ידוע והשני הציע סיכון בלתי ידוע. בכל סיבוב במשחק דמוי הקזינו שלנו האנשים בניסוי היו צריכים לבחור בין לקיחת סכום בטוח של $5 לבין לקיחת סיכון ידוע או בלתי ידוע להרוויח הרבה יותר כסף. כמה בדיוק יותר כסף נע בין קצת יותר ($8) לבין הרבה יותר, פי 25 ($125).

במקרה של הסיכון הידוע שלנו אנשים תמיד ידעו בדיוק מה הסיכוי לזכות בעוד כסף, מסיכוי נמוך של 13% ועד לסיכוי גבוה של 75%. במקרה של הסיכון הבלתי ידוע שלנו לא גילינו בדיוק מהם סיכויי הזכייה, אולם כן גילינו שהסיכון נפל בטווח מסוים. הטווח הזה השתנה, כשחלק מהדוגמאות הן 13%-87% -ו, 25%-75%, 38%-62% באיור 1 ובאיור 2 אתם יכולים לראות דוגמאות לבחירות שמשתתפי הניסוי שלנו היו צריכים לבצע.

כל אחד מהאנשים במחקר שלנו ביצע בסביבות 160 החלטות כאלה, ואנו בחרנו באופן שרירותי את אחת הבחירות שלהם כבחירה שמקושרת לכסף אמיתי. אם באותו סיבוב בחירה הם בחרו באפשרות הבטוחה של 5$ פשוט שילמנו להם. אולם אם בסיבוב זה הם בחרו לקחת סיכון השתמשנו במשחק הקזינו כדי לקבוע אם הם זכו או לא. אם זכו הם הלכו הביתה עם סכום כסף שנע בין 8$ ל-125$. אם הפסידו הם הלכו הביתה בידיים ריקות.

מה שמצאנו כשעשינו זאת היה די מדהים. התברר שהמתבגר הממוצע היה זהיר מאוד כאשר הסיכון היה ידוע – יותר זהיר מאשר תלמידי אוניברסיטה ומבוגרים בגילאי הורים, ובערך זהיר באותה המידה כמו מבוגרים בגילאי סבים [5]. משמעות הדבר היא שכאשר הסיכונים היו ידועים מתבגרים כלל לא הסתכנו יותר בהתנהגות שלהם. רק כאשר הסיכונים לא היו ברורים המתבגרים בחרו בהם לעיתים קרובות יותר מאשר קבוצות אחרות. תחת התנאים האלה של סיכונים לא ידועים המתבגרים היו מוכנים לקחת סיכונים הרבה יותר מאשר כל קבוצה אחרת.

במחקר זה התמקדנו בסוג מסוים של החלטות אשר קשור בכסף ובסיכונים כלכליים. אף על פי שאיננו יכולים להיות בטוחים ב-100% שהממצאים יהיו זהים עבור סוגים שונים של החלטות בעלוֹת סיכון – כמו עישון, שתיית אלכוהול, נהיגה או חוסר הסכמה עם חברים – בואו נדמיין מה יכולה להיות המשמעות של הממצאים שלנו עבוּר מקרים אחרים. בחזרה לדוגמה של משחק הווידיאו, התברר שמה שהבחין מתבגרים הייתה המוכנות שלהם לנסות דרכים בלתי ידועות. ברגע שהם ידעו שהדרך הייתה מסוכנת הם נטו להימנע ממנה ושיחקו באופן די שמרני. אולם כאשר הדרך הייתה חדשה ובלתי ידועה הם לקחו סיכונים.

במובן מסוים זה הופך את המתבגרים לחוקרים באופן שהמבוגרים אינם. עושה רושם שבני נוער מסוגלים לשים בצד את הפחד שלהם מהלא נודע ולקחת סיכון כאשר הדברים אינם ברורים. כמובן שזה יכול להיות דבר טוב או רע. המשמעות היא שלמתבגרים יש נטייה טבעית לחקור, שזה דבר טוב, אולם הנטייה לחקור מופיעה גם כשהם חוקרים דברים מסוכנים מאוד כמו אלכוהול, טבק או נהיגה בהשפעת אלכוהול.

מה המשמעות של כל זה עבור מבוגרים? זכרו שבתחילת המאמר ציינו שמבוגרים נוטים להגן על בני נוער מלקיחת סיכונים על-ידי: (1) הטלת מגבלת גיל על מה שהם מחשיבים כפעילויות מסוכנות, או (2) ניסיון לחנך מתבגרים לגבי סיכונים. המחקר שלנו מציע שמבוגרים ככל הנראה צריכים להקדיש אנרגיה רבה יותר בניסיון לחנך מתבגרים לגבי סיכונים מאשר בניסיון להגביל אותם. מתבגרים שמבינים את הסיכונים הכרוכים בהחלטה שלהם יתנהגו בסבירות גבוהה יותר באופן שמרני, מה שמציע שהמיקוד האמיתי של מבוגרים ככל הנראה צריך להיות בחינוך.