מבוא

כל דבר שאתם עושים מושפע מהמצב הקיים בזמן שאתם מבצעים זאת. המצב שמקיף פעולה כלשהי נקרא הֶקְשֵׁר. ניתוח ההקשר חיוני לאינטראקציות חברתיות ואפילו, במקרים מסוימים, חיוני להישרדות.

תארו לעצמכם שאתם רואים אדם השׁרוי בפחד: תגובתכם תלויה בהבעות פניו (למשל גבות מוגבהות, עיניים פקוחות לרווחה) וגם בהקשר של המצב. ההקשר יכול להיות חיצוני (האם יש באזור משהו מפחיד?) או פנימי (האם אני רגוע או האם אני מפחד?). רמזים הקשריים כאלה חיוניים להבנה של כל מצב באשר הוא.

ההקשר מְעַצֵּב את כל התהליכים שבמוח שלכם, מתפיסה חזותית (של הראייה) ועד לאינטראקציות חברתיות [1]. המוח שלכם אף פעם לא יבוּדד מהעולם שסביבכם. המשמעות המסוימת של עצם; של מילה; של רגש או של אירוע חברתי תלויה בהקשר (איור 1). ייתכן כי ההקשר יהיה ברור לעין וייתכן שיהיה מרומז; אמיתי או דמיוני; מודע או בלתי מודע. אשליות אופטיות פשוטות מדגימות את החשיבוּת של ההקשר (איורים 1A, B). באשליית אבינגהאוס (איור 1A), טבעות של עיגולים מקיפות שני עיגולים מרכזיים. העיגולים המרכזיים הם בגודל זהה, אבל נדמה שהאחד קטן מהאחר. הדבר נובע מהעיגולים שסביב, היוצרים את ההקשר. הקשר זה משפיע על תפיסת הגודל של העיגולים המרכזיים. די מעניין, נכון? באותו אופן, באשליית קירות בית הקפה (איור 1B), ההקשר משפיע על התפיסה שלכם את כיוון הקווים. הקווים מקבילים, אבל אתם רואים אותם כמתכנסים או כמתפלגים. אתם יכולים לנסות להתמקד בקו האמצעי שבאיור, ולבדוק אותו בעזרת סרגל. רמזים הקשריים גם עוזרים לכם לזהוֹת עצמים בהתאם לתפאורה שבה הם נמצאים [2]. למשל, יהיה קל יותר לזהוֹת אותיות כאשר הן בהקשר של מילה. כך, אתם יכולים לראות את אותו מערך קווים לפעמים כאות H ולפעמים כאות A (איור 1C). ללא ספק, לא קראתם את הביטוי “TAE CHT”, נכון? לבסוף, רמזים הקשריים חשובים גם ליצירת אינטראקציות חברתיות. למשל, סביבות חזוּתיוֹת; קולות; גופים; פנים אחרות ומילים – כל אלה מְעַצְּבִים את האופן שבו אתם תופסים רגשות בהבעות הפנים [3]. אם אתם רואים את איור 1D בנפרד, ייתכן כי האישה תיראה לכם כועסת. אבל, הביטו שוב, הפעם באיור 1E. כאן אתם רואים את סרינה וויליאמס נלהבת, אחרי שהיא הגיעה לדירוג במקום הראשון בטניס. הדבר מוכיח כי זיהוי רגשות תלוי במידע נוסף שאינו קיים בהבעות הפנים בלבד.

רמזים הקשריים גם עוזרים לכם לפענח מצבים אחרים. ייתכן כי דבר שמתאים במקום אחד אינו מתאים במקום אחר. מותר להתבדח עם חברים כאשר לומדים יחד, אבל אסור לעשות זאת במהלך המבחן עצמו. נוסף על כך ההקשר משפיע על איך שאתם מרגישים כאשר אתם רואים משהו שקורה למישהו אחר. דמיינו מישהו שמוכה ברחוב. אם האדם המוכה הוא החבר הטוב ביותר שלכם, האם תגיבו באותו אופן שתגיבו לוּ היה מדובר באדם זר? הסיבה לכך שוודאי עניתם “לא” היא שייתכן כי הָאֶמְפַּתְיָה שלכם מושפעת מההקשר. ההקשר יקבע אם תקפצו לעזור או אם תברחו בפחד. סך הכול, מצבים חברתיים מעוצבים על-ידי גורמים הקשריים המשפיעים על האופן שבו אתם מרגישים ומתנהגים.

רמזים הקשריים חשובים לצורך פירוש של מצבים חברתיים. למרות זאת עולם המדע התעלם מהם באופן גורף. כדי להשלים את החסר, הקבוצה שלנו הציעה את מודל רשת ההקשר החברתי [1]. מודל זה מתאר רשת מוחית המשלבת מידע הקשרי במהלך תהליכים חברתיים. רשת מוחית זו משלבת את הפעילות של כמה אזורי מוח שונים: האונה המצחית, האונה הצדעית והאונה האינסולרית (איור 2). אומנם ישנם אזורי מוח רבים נוספים המעורבים בעיבוד מידע הקשרי, למשל ההקשר של עצם שאתם יכולים לראות משפיע על תהליכים באזור הראייה של המוח [4]. אולם הרשת המוצעות במודל שלנו כוללת את האזורים העיקריים המעורבים בעיבוד ההקשר החברתי. אפילו זיהוי חזותי הקשרי הכרוך בפעילות של אזורי האונה הצדעית והאונה המצחית כלול במודל שלנו [5].

כיצד המוח שלכם מעבד רמזים הקשריים בסביבות חברתיות?

כדי לפרשׁ הקשר בסביבות חברתיות המוח שלכם מסתמך על רשת אזורי מוח, כולל אזורי האונה המצחית, האונה הצדעית והאונה האינסולרית. איור 2 מראֶה את אזורי האונה המצחית בצבע תכלת. אזורים אלה עוזרים לעדכן מידע הקשרי כאשר אתם מתמקדים במשהו (למשל ברמזור, כאשר אתם הולכים במורד הרחוב). המידע עוזר לכם לחזוֹת מה יקרה בהמשך, בהתבסס על התנסויות קודמות. אם יש שינוי במה שאתם רואים (אתם ממשיכים לצעוד במורד הרחוב, ומופיע כלב דּוֹבֶּרְמַן שנראה אכזרי), אזורי האונה המצחית יופעלו ויעדכנו את התחזית (“זה עלול להיות מסוכן!”). תחזיות אלה יושפעו מההקשר (“אה, הכלב קשור ברצועה”), ומהתנסות קודמת שלכם (“כן, אבל פעם תקף אותי כלב וזה היה רע מאוד!”). אם אזורי האונה המצחית של אדם נפגעים הוא יתקשה לזהוֹת את הַשְׁפָּעַת ההקשר. כך, ייתכן שהוא לא יתפוס את הדוברמן כאיוּם גם אם בעבר תקפו אותו כלבים אחרים! התפקיד העיקרי של אזורי האונה המצחית הוא לחזות את משמעות הפעולות על-ידי ניתוח האירועים ההקשריים המקיפים את הפעולות.

איור 2 מציג את אזורי האינסוּלה, המסומנים בירוק. האונה האינסולרית משלבת בין אותות מִפְּנִים הגוף ומחוצה לו. אונה זו מקבלת אותות על מה שקורה במעיים שלכם, בלב וברֵאוֹת. היא גם תומכת ביכולת שלכם לחוות רגשות. אפילו הפרפרים שלפעמים אתם מרגישים בבטן תלויים בפעילות של המוח! מידע זה משולב עם רמזים הקשריים המגיעים מחוץ לגוף. כך, כאשר אתם רואים שהדוברמן השתחרר מבעליו, אתם יכולים לתפוס שהלב שלכם מתחיל לפעום מהר יותר (אות פנימי של הגוף). אחר כך, המוח שלכם משלב בין הרמזים ההקשריים החיצוניים (“הדוברמן משוחרר!”) לאותות הגוף שלכם, דבר המוביל לתחושת פחד. חולים שאזורי האינסולה שלהם פגועים אינם מצליחים לעקוב טוב כל כך אחר האותות הפנימיים של הגוף שלהם, ולשלב ביניהם ובין רגשות. האונה האינסולרית חיונית להענקת ערך רגשי לאירוע.

לבסוף, איור 2 מראֶה את אזורי האונה הצדעית, המסומנים בכתום. אזורי האונה הצדעית מְקַשְׁרִים בין עצם או בן אדם שבו מתמקדים ובין ההקשר. כאן, לזיכרון יש תפקיד חשוב. למשל, כאשר הדוברמן משתחרר אתם מביטים בבעליו ומבינים שהוא האדם שפגשתם בשבוע שעבר, בחנות בעלי חיים. נוסף על כך אזורי האונה הצדעית מקשרים את המידע ההקשרי עם המידע שמגיע מאזורי האונה המצחית והאונה האינסולרית. מערכת זו תומכת בידע שלכם שדוברמנים עלולים לתקוף בני אדם, דבר המניע אתכם לחפש הגנה.

לסיכום, שילוב ההתנסויות שלכם עם ההקשר החברתי מסתמך על רשת מוחית הכוללת את אזורי האונה המצחית, האונה הצדעית והאונה האינסולרית. הודות לרשת זו אנו יכולים לְפָרֵשׁ כל מיני אירועים חברתיים. אזורי האונה המצחית מתאימים ומעדכנים את מה שאתם חושבים, מרגישים ועושים, כתלות באירועים בהווה ובעבר. אזורים אלה גם חוזים אירועים אפשריים בסביבה שלכם. האונה האינסולרית משלבת בין אותות מִפְּנִים הגוף ומחוצה לו, כדי לייצר תחושה מסוימת. אזורי האונה הצדעית מקשרים בין עצמים ובין בני אדם במצב הנוכחי. כך, כל חלקי מודל רשת ההקשר החברתי פועלים יחד לשילוב המידע ההקשרי, כאשר אתם נמצאים בסביבה חברתית.

כאשר אי אפשר לעבד את ההקשר

המודל שלנו עוזר להסביר ממצאים מחולים הסובלים מנזק מוחי. חולים אלה מתקשים לעבד רמזים הקשריים, למשל אנשים הלוקים באוֹטִיזְם מתקשים ליצור קשר עין ואינטראקציה עם אחרים. ייתכן כי תהיה להם התנהגות חזרתית (למשל הם יישרו את מכוניות הצעצוע בשוּרה, שוב ושוב) או שיביעו עניין מוגזם בנושא אחד. ייתכן גם שהם יתנהגו באופן שאינו הולם, ויתקשו להסתגל לבית הספר, לבית או לעבודה. אוטיסטים עלולים לא לזהוֹת רגשות בפנים של אחרים. ייתכן גם שהאמפתיה שלהם פחוּתה. אחד המחקרים שלנו [6] מראה כי בעיות אלה קשורות ליכולת נמוכה יותר לעבד מידע הקשרי. אוטיסטים ואנשים בריאים ביצעו משימות הכרוכות במיומנויות חברתיות שונות. האוטיסטים לא הצליחו טוב כל כך במשימות שהסתמכו על רמזים הקשריים, למשל זיהוי רגש של בן אדם בהתבסס על הַמֶּחֳווֹת שלו או על הטון של קולו. אבל, אוטיסטים הצליחו היטב במשימות שלא דרשו ניתוח של הקשר, למשל משימות שאפשר להשלימן על-ידי ציות לכמה חוקים כלליים (למשל “אף פעם אל תגעו באדם זר ברחוב”). כך, ייתכן כי הבעיות החברתיות שאנו רואים לעיתים קרובות באוטיסטים נובעות מקושי בעיבוד רמזים הקשריים.

מחלה נוספת שעלולה לנבוע מבעיות בעיבוד מידע הקשרי נקראת הצורה ההתנהגותית של דֶּמֶנְצְיָה פרוֹנטוֹ-טמפוֹרלית. אצל חולים הסובלים ממחלה זו ניכרים שינויים באישיוּת ובאופן האינטראקציה שלהם עם אחרים, אחרי גיל 60 בערך. הם עלולים לעשות בפומבי דברים שאינם הולמים. כמו האוטיסטים, ייתכן שהם לא יַרְאוּ אמפתיה או לא יזהו בקלות רגשות אצל אחרים. נוסף על כך הם מתקשים לעסוק בפרטים של ההקשר הנחוצים להבנת אירועים חברתיים. כל השינויים האלה עלולים לשקף בעיות כלליות בעיבוד מידע הקשרי חברתי. ייתכן כי בעיות אלה נגרמות בגלל נזק לרשת המוחית המתוארת למעלה.

המודל שלנו יכול גם להסביר את הקורה אצל חולים הסובלים מנזק לאונות המצחיות או אלה הסובלים ממצבים כגון סכיזופרניה או הפרעה דו־קוטבית [7]. סכיזופרניה היא הפרעה נפשית המאופיינת בהכרה חברתית שונה מהרגיל, ובחוסר יכולת להבחין בין עולם המציאות לעולם הדמיון (כפי שקורה בהזיות). בעיות דומות אבל קלות יותר מופיעות בחולים הסובלים מהפרעה דו־קוטבית, שהיא מצב פסיכיאטרי נוסף המאופיין בעיקר על-ידי התנדנדות בין תקופות של דיכאון לתקופות של מצב רוח מרומם (הנקראות הִיפּוֹמַנְיָה או מַנְיָה).

לסיכום, הבעיות בהתנהגות חברתית אשר נראוֹת במחלות רבות כנראה קשורות לעיבוד הקשרי לקוי אחרי נזק לאזורי מוח מסוימים, כפי שמוצע במודל שלנו (איור 2). מחקר עתידי צריך לבדוק עד כמה מודל זה מדויק על-ידי הוֹסָפַת נתונים רבים יותר על התהליכים ועל האזורים שהוא מתאר.

שיטות חדשות להערכת התנהגות חברתית ועיבוד הקשרי

התוצאות שהוזכרו למעלה חשובות למדענים ולרופאים, אולם יש להן מגבלות רבות. הן לא משקפות את האופן שבו אנשים מתנהגים בחיי היומיום! רוב ממצאי המחקר הגיעו ממשימות שבוצעו במעבדה, שבהן בן אדם הגיב לתמונות או לסרטונים. משימות אלה לא באמת מייצגות את האופן שבו אנו מתנהגים בחיי היומיום שלנו. חיים חברתיים מסובכים הרבה יותר מאשר ישיבה ליד שולחן ולחיצה על כפתורים, בזמן שרואים תמונות במחשב, נכון? מחקר המתבסס על משימות כאלה אינו מייצג מצבים חברתיים אמיתיים. בחיי היומיום, אינטראקציה בין אנשים נעשית בהקשרים שמשתנים ללא הרף.

למרבה המזל, שיטות חדשות מאפשרות למדענים להעריך קשרים בחיים האמיתיים. אחת מהשיטות האלה נקראת הִיפֶּר-סריקה. היפר-סריקה מאפשרת למדוד את פעילות המוח של שני אנשים או יותר בזמן שהם מבצעים פעילויות יחד. למשל, כל נבדק יכול לשכב בסורק נפרד (גליל גדול המכיל מגנטים חזקים). הסורק יכול לזהות שינויים בזרימת הדם שבמוח בזמן שיש אינטראקציה בין שני אנשים. משתמשים בגישה זו למשל כדי לחקור את המוחות של אימא ושל הילד שלה בזמן שהם מסתכלים האחד על הפנים של האחר (איור 3A).

היפר-סריקה יכולה גם להתבצע בעזרת ציוד של רִשְׁמַת מוח חשמלית (EEG). רשמת מוח חשמלית מודדת את הפעילות החשמלית של המוח. חיישנים מיוחדים הנקראים אלקטרודות מחוברים לראש, ומחוברים על-ידי כָּבֶּלים למחשב שמקליט את הפעילות החשמלית של המוח. איור 3B מראה דוגמה לשימוש בהיפר-סריקה בעזרת רשמת מוח חשמלית. שיטה זו שימשה למדידת פעילות המוח בשני נבדקים, בזמן שהם שיחקו גַ’נְגָה. מחקר עתידי צריך ליישׂם את השיטה הזו כדי לחקור את עיבוד הרמזים ההקשריים החברתיים.

מגבלה אחת של היפר-סריקה היא שבדרך כלל היא דורשת שיתוף פעולה של הנבדק בדרישה שלא יזוז. אולם קשרים בחיים האמיתיים כרוכים בפעולות גופניות רבות. למרבה המזל, שיטה חדשה הנקראת דימות מוח/גוף נייד (MoBI, איור 3C) מאפשרת מדידות של פעילות המוח ושל פעולות גופניות בזמן שאנשים נמצאים באינטראקציה בסביבה טבעית.

גישה מעניינת נוספת היא שימוש במציאוּת וירטוּאלית. שיטה זו כרוכה במצבים “מפוברקים”. אולם השיטה מציבה אנשים במצבים שונים הדורשים אינטראקציה חברתית. הדבר דומה לחיים האמיתיים יותר ממשימות שבהן משתמשים ברוב המעבדות. למשל, התייחסו לאיור 3D. הוא מראה ניסוי של מציאות וירטואלית שבה המשתתפים נוסעים ברכבת התחתית של לונדון. נוכל להרחיב את ההבנה שלנו על האופן שבו ההקשר משפיע על ההתנהגות החברתית בעזרת מחקרי מציאות וירטואלית עתידיים.

לסיכום, מחקר עתידי צריך להשתמש בשיטות חדשות למדידת אינטראקציות בחיים האמיתיים. סוג כזה של מחקר יכול להיות חשוב מאוד עבור רופאים כדי להבין מה קורה לעיבוד של רמזים הקשריים חברתיים בסוגים שונים של פציעות מוח או של מחלות מוח. משימות מציאותיות אלה הן רגישוֹת יותר מרוב משימות המעבדה שבהן משתמשים בדרך כלל להערכת חולים הסובלים מהפרעות מוחיות.

מילון מונחים

אמפתיה (Empathy): ↑ היכולת להרגיש את הרגשות של בן אדם אחר, כלומר “להעמיד את עצמך בנעליים של האחר”.

אוֹטיזם (Autism): ↑ מונח כללי לקבוצה של הפרעות מוּרכבוֹת בהתפתחות המוח. הפרעות אלה מאופיינות בהתנהגויות חזרתיוֹת, כמו גם ברמות שונות של קושי באינטראקציה חברתית ובתקשורת מילולית ובלתי מילולית.

הצורה ההתנהגותית של דמנציה פרונטו-טמפורלית (Behavioral variant frontotemporal dementia): ↑ מחלת מוח המאופיינת בשינויי אישיוּת שהולכים ומחמירים, ובאובדן אמפתיה. החולים חווים קושי בשליטה על ההתנהגות שלהם, ולעיתים קרובות הדבר גורם לפעולות פומביות שאינן הולמות. בדרך כלל, הסימפטומים של החולים מתחילים להופיע בסביבות גיל 60.

היפר-סריקה (Hyperscanning): ↑ שיטה חדשה למדידת פעילות המוח של שני אנשים בו בזמן.

מציאוּת וירטואלית (Virtual reality): ↑ שיטות מחשב המשתמשות בתוכנה ליצירת סביבה מציאותית – תמונות, קולות ותחושות. שיטות אלה נעזרות במסכי תצוגה או בפרוז’קטורים מתמחים כדי ליצור סימולציה של נוכחוּת פיזית של המשתמש בסביבה זו. הדבר מאפשר לו אינטראקציה עם חלל וירטואלי ועם כל עצם המתואר בחלל זה.

הצהרת ניגוד אינטרסים

המחברים מצהירים כי המחקר נערך בהעדר כל קשר מסחרי או פיננסי שיכול להתפרש כניגוד אינטרסים פוטנציאלי.

תודות

מחקר זה נתמך על-ידי מענקים של CONICYT/FONDECYT Regular (1170010), של FONDAP 15150012 ושל קרן INECO.