Frontiers for Young Minds

Frontiers for Young Minds
תפריט
תגלית חדשה פורסם: 25 בינואר, 2019

קשה להתרכז! תגובת המוח לגמוּל אצל המתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז

תַקצִיר

האם קרה לכם שפשוט לא הצלחתם להתרכז בהכנת שיעורי בית או לחכות לתורכם לדבֵּר? כולנו חווינו זאת! אבל, לילדים ולמבוגרים מסוימים קשה במיוחד להתרכז, לָשֶׁבֶת או לחכות, וזה גורם להם כל הזמן להסתבך .בצרוֹת ייתכן שיש להם מה שנקרא “הפרעת קשב וריכוז” (ADHD). אבל, מדוע קשה להם יותר לעשות את הדברים האלה? חשבנו שאולי חלק מהמוח שלהם פועל קצת אחרת. לכן, הסתכלנו בתוך מוחות של סטודנטים במכללה כדי לראות את פעילוּת המוח שלהם. גילינו שאצל סטודנטים עם ADHD אזור אחד במוח לא היה פעיל כל כך כאשר הם ציפו לדברים טובים. כאשר המוח שולח אותות ש“דברים טובים צפויים לקרות בקרוב”, הדבר עוזר לנו לחכות או להתרכז, אפילו במהלך משימות משעממות! עבור מי שמתמודד עם ADHD ייתכן כי אותות אלה חלשים יותר, ולכן קשה להם יותר לחכות ולהתרכז.

מהי הפרעת קשב וריכוז (ADHD)?

האם קרה לכם שפשוט לא הצלחתם להפסיק להתנועע בכיסא, לשחק בעיפרון או להסתכל מבעד לחלון במקום להכין שיעורי בית? קרה שאימא שלכם או המורה קראה בשמכם כי לא שמתם לב לקורה סביבכם? שרציתם לספר משהו בזמן ארוחת הערב והרגשתם שקשה לכם לחכות שאחותכם תסיים קודם את הסיפור שלה. נכון? כולנו חווינו זאת, אבל עבור ילדים ומבוגרים מסוימים הדבר קורה לעיתים קרובות מאוד, וגורם להם להסתבך בצרות יותר מאנשים אחרים. ייתכן שכמה מהילדים ומהמבוגרים האלה מתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD), הפרעה שגורמת לכך שקשה להם ממש להתרכז במשימות (במיוחד משעממות!) למשך הזמן הנחוץ לשם כך.

האם הגורם ל־ADHD נמצא במוח?

מדענים עדיין לא פענחו בדיוק מדוע לאנשים מסוימים קשה יותר להתרכז או לשבת בלי לזוז מאשר לאחרים. דברים רבים כגון הגֶּנים שאנו מקבלים מהורינו, או הסביבה שבה גדלנו הופכים כל אחד מאיתנו לייחודי, וגורמים לנו להתנהג באופן שונה [1]. אמנם כל המוחות שלנו בנויים בצורה זהה, אך המוח של כל אדם ואדם פועל מעט שונה. יש מדענים הסבורים כי האופן שבו מסרים כימיים נשלחים דרך כמה חלקים של המוח גורם לכך שלאנשים מסוימים יהיה קשה יותר להתרכז או לחכות, כמו ילדים ומבוגרים עם ADHD [2]. הם לא מתכוונים להציק לחברים שלהם או להכעיס את המורים או את ההורים שלהם בכך שאינם מתרכזים או מחכים, אבל זה פשוט כל כך הרבה יותר קשה להם.

מה עושה המוח כדי לעזור לנו להתרכז?

מדענים סבורים שייתכן כי חלקים אחדים במוח קשורים לתסמינים של ADHD. בדיוק במרכז המוח יש חלק הנקרא סְטְרִיאָטוּם. חלק זה של המוח נהיה פעיל יותר בתגובה לחוויות מהנות, טעימות או חדשות. הסטריאטום בנוי מנוירונים רבים. נוירונים הם תאי עָצָב שיש להם תפקיד מיוחד – העברת מסרים דרך המוח והגוף שלנו. כך, כאשר אנו רואים, טועמים או מרגישים דברים מהנים, הנוירונים שבסטריאטום נהיים מגוּרים! הסטריאטום הוא חלק חשוב במוח שעוזר לנו להעריך אם משהו הוא טוב, ומאפשר לנו לחוות הנאה ושִׂמְחה. יש המכנים זאת “מרכז העונג”. הסטריאטום גם מסוגל ללמוד לנבא מתי דברים טובים צפויים לקרות [3]. האם ראיתם כלב מזיל ריר ומכשׁכשׁ בזנבו לפני הַנָּחַת קערת האוכל שלו מולו? זהו הסטריאטום השולח את האותות “האוכל עומד להגיע! שב שָׁם וחכה!” (איור 1).

איור 1 - כלב המזיל ריר בעודו מצפה לאכול מקערת המזון שלו.
  • איור 1 - כלב המזיל ריר בעודו מצפה לאכול מקערת המזון שלו.

כאשר אתם פותרים דף עבודה במתמטיקה, ייתכן שדבר דומה קורה בסטריאטום שלכם. אמנם דף העבודה עצמו אינו מהנה, אבל בפעם הקודמת שהתאמצתם לפתור דף עבודה המורה שלכם חייכה אליכם, קיבלתם ציון 100, ואימא שלכם נתנה לכם חיבוק גדול ואמרה שהיא גאה בכם. בפעם הבאה שתשבו לפתור דף עבודה במתמטיקה ייתכן שהסטריאטום שלכם יתחיל לשלוח מסרים שיודיעו לכם שדברים טובים צפויים לקרות. עבור המוח שלכם זה כאילו הגמולים האלה כבר ממשיים, כי הסטריאטום נהיה פעיל רק מהציפייה לגמולים שצפויים להגיע בקרוב. פעולה זו של הסטריאטום עוזרת לכם להתרכז בדף העבודה. הסטריאטום עוזר לכם להתנהג באופן שהביא לכם הערות חיוביות וגמולים חיוביים בעבר, כדי שתקבלו אותם שוב!

האם הסטריאטום פועל באופן שונה אצל הסובלים מ־ADHD?

רצינו לבדוק אם הסטריאטום פועל אחרת אצל אנשים שמתקשים להתרכז או לשבת בלי לזוז לעומת אלה שמתרכזים בקלות [3]. ביקשנו מסטודנטים (גיל ממוצע 23 שנים) במכללה בברזיל שיעזרו לנו לענות על השאלה הזו. לחלקם היה ADHD (14 סטודנטים, 8 גברים ו־6 נשים) ולאחרים לא (15 סטודנטים, 8 גברים ו־7 נשים). בזה אחר זה הם נכנסו למכשיר הנקרא סורק דימוּת תהודה מגנטית (MRI) כדי שנוכל להסתכל לתוך המוח שלהם (איור 2).

איור 2 - משתתפי המחקר מחליקים לתוך מכשיר סורק דימות תהודה מגנטי (MRI).
  • איור 2 - משתתפי המחקר מחליקים לתוך מכשיר סורק דימות תהודה מגנטי (MRI).
  • מכשיר ה־MRI עושה שימוש במגנט ענקי, בגלי רדיו ובמחשב כדי לייצר תמונה מפורטת של איברים ושל מבנים בגוף, כולל המוח.

הסטודנטים שכבו במכשיר למשך 30 דקות, והביטו בסדרת תמונות על מסך מחשב. המסך הראה שוב ושוב צורות של ריבוע ושל יהלום (איור 3A). לפעמים, אחרי שצורת היהלום הוצגה, הופיעה צנצנת זכוכית ובתוכה מטבעות. אמרנו להם שבכל פעם שהם יִרְאוּ את המטבעות הם יקבלו קצת כסף בכרטיס שי (הם קיבלו כרטיס שי בסיום הניסוי). אבל, כל פעם אחרי שהוצג הריבוע הופיע X גדול על צנצנת המטבעות, שפירושו שבפעם הזו לא יקבלו כסף. כעבור זמן מה רוב הנבדקים התחילו לאהוב את צורת היהלום יותר מאשר את צורת הריבוע. זה הגיוני, לא?

איור 3 - A. סטודנטים ראו סדרת תמונות על מסך המחשב במכשיר ה־MRI.
  • איור 3 - A. סטודנטים ראו סדרת תמונות על מסך המחשב במכשיר ה־MRI.
  • אחרי צורת הריבוע אף פעם לא הופיע גמול (צנצנת המטבעות). אחרי הופעת צורת היהלום הופיע גמול ב־66% מהזמן. B. אלה הן התמונות של המוח, כאשר פורסים אותו מלמעלה למטה, ובזאת מחלקים אותו לחלקים קדמיים ולחלקים אחוריים. בסטודנטים ללא ADHD רואים מקומות בסטריאטום (היכן שמצוי העיגול האדום) שמוארים (אזורים צבעוניים) בזמן הציפייה, אבל לא בזמן הגמול. C. בסטודנטים עם ADHD רואים מקומות בסטריאטום (היכן שמצוי העיגול האדום) שמוארים כאשר הם ראו את צנצנת המטבעות, אבל לא כאשר הם ציפו לה. בשני הריבועים (C,B), הצבע הצהוב הבהיר יותר מראה פעילות רבה יותר. האיורים הותאמו מ־Furukawa et al. [4]. Shape = צורה Waiting = ציפייה Outcome = תוצאה

מה קרה בסטריאטום?

בעת שימוש במכשיר MRI אנו יכולים לגרום לחלקים הפעילים במוח להאיר בתמונת המוח שאנו רואים. איך? במוח יש מיליארדי נוירונים ששולחים מסרים ומקבלים מסרים. נוירונים בחלקים שונים של המוח נהיים פעילים יותר בתגובה לדברים מסוימים. למשל, הנוירונים שבסטריאטום מגיבים לדברים מתגמלים (כמו מזון, כסף או חיוך) או כאשר מצפים שדברים טובים יקרו, זוכרים? כאשר הנוירונים נהיים פעילים הם זקוקים להרבה יותר חמצן! הדבר דומה מעט למה שקורה כשאתם רצים ומתאמצים יותר לנשום כדי להכניס יותר חמצן – יותר חמצן נקלט דרך הדם לחלקי המוח שפעילים יותר. מכשיר MRI יכול לעקוב אחר המקומות שבהם יש יותר חמצן בזמן נתון. כך, כאשר הסטודנטים במכללה ראו צורות שונות ואת מה שבא בעקבותיהן, יכולנו לראות מתי יש יותר חמצן בסטריאטום – מכשיר ה־MRI יכול היה להראות לנו זאת על-ידי הארת חלקי המוח הפעילים בתמונה שאנו בוחנים.

בסטודנטים שלא היה להם ADHD הסטריאטום הוּאר (היה פעיל יותר) כאשר הם ראו את צורת היהלום וציפו להופעת המטבעות (איור 3B מראה את ממוצע ההפעלה עבור סטודנטים ללא ADHD). פירושו של דבר שהסטריאטום נהיה פעיל יותר כאשר הם ראו רמז שאותת להם כי “דברים טובים צפויים לקרות בקרוב!” לעומת זאת בסטודנטים עם ADHD הסטריאטום לא הואר כל כך כאשר ראו את צורת היהלום, אף שהוא העיד על כך שמטבעות (גמול) עשויים להגיע בקרוב (איור 3C מראה את ממוצע ההפעלה עבור סטודנטים עם ADHD). אבל, הסטריאטום שלהם נהיה פעיל בכל פעם שהם ראו את צנצנת המטבעות. כך, הסטריאטום הגיב כאשר הם קיבלו גמול ממשי, אך לא כאשר הם ציפו לו.

שמנו לב גם לכך שאזור אחורי במוח הנקרא קליפת המוח האינסולרית הואר גם כן (מחוץ לעיגול האדום, הרחק בצד שמאל באיור 3), כאשר הסטודנטים ראו את תמונת המטבעות. הארה זו הופיעה גם אצל הסטודנטים עם ADHD וגם אצל אלה ללא ADHD. מניחים שהפעילוּת של אזור זה קשורה למצב שבו הסטודנטים נזכרים בגמולים. אולי כשראו את תמונת המטבעות נזכרו שבעבר קיבלו כסף. אנו רוצים להיות זהירים בפירוש פעילות זו, כי לא חשבנו על כך לפני ביצוע המחקר. אבל, מעניין שכמה מפעילויות המוח זהוֹת בין אנשים עם ADHD ובין אנשים ללא ADHD, וכמה מפעילויות המוח שונות, נכון?

מה פירוש הדבר עבור ילדים ומבוגרים המתמודדים עם ADHD?

אם אתם מתמודדים עם ADHD ייתכן שהסטריאטום לא יעזור לכם כל כך להתרכז או לחכות. ללא אותות מוחיים אלה המודיעים לכם שדברים טובים צפויים לקרות, קשה להמשיך לבצע פעולות מאתגרות או פעולות שאינן מהנות.

אם אתם מתמודדים עם ADHD ייתכן שהסטריאטום שלכם גם יגיב יותר לגמולים ממשיים במקום לגמולים שצפויים לקרות בעתיד. ייתכן שזו סיבה נוספת לכך שקשה להתרכז. למשל, ייתכן שתראו רכב כיבוי אש חולף מחוץ לחלון שלכם, וזה מרתק – או לפחות מרתק יותר מאשר דף העבודה במתמטיקה! ייתכן שתשמעו את האח הקטן שלכם משחק או צוחק, ותחשבו שאולי אתם מחמיצים דברים מהנים. אולי נעצתם אצבע בגב של חברה שישבה לידכם והיא קפצה ממקומה, דבר שגרם לכם לצחוק. כאשר אתם עוקפים את התור, אתם מקבלים את המזון האהוב עליכם מהר יותר.

תוצאות הניסוי שלנו מעידות על כך שעבור ילדים ומבוגרים המתמודדים עם ADHD אירועים מהנים ומלהיבים אלה מפעילים יותר את הסטריאטום, כלומר גמולים ממשיים מעוֹררים את הסטריאטום שלהם. אבל, עבור אלה שאינם סובלים מ־ADHD הסטריאטום מופעל יותר בתגובה לאותות המרמזים על כך שגמולים צפויים להגיע בעתיד. ציפייה לגמולים גורמת לסטריאטום שלהם להיות מגורה יותר, אפילו לפני הופעת הגמולים למעשה!

זהו הבדל חשוב לגבי האופן שבו הסטריאטום פועל, כי כולנו, בני אדם ובעלי חיים אחרים, נוטים לחזור על התנהגויות מתגמלות. אם הסטריאטום שולח אותות כימיים ש“דברים טובים עומדים לקרות”, אפילו משימות שאינן מהנות במיוחד יכולות להיחוות כמתגמלות. ואז, סביר להניח שתעשו את אותו דבר שוב! למשל, עבדתם קשה כדי לסיים את דפי העבודה, והמורה שלכם חייכה אליכם חיוך גדול. למחרת, ייתכן שהסטריאטום שלכם כבר יתחיל להיות מופעל במהלך הזמן שאתם משלימים את דף העבודה שלכם, כי המוח שלכם מצפה לחיוך ההוא, וזה עוזר לכם להישאר מרוכזים בדף העבודה. אבל, ייתכן שאנשים המתמודדים עם ADHD ייטו יותר לחזור על התנהגויות שהובילו לגמול מידי, כגון הַצְחָקָה של החברים בכיתה או קבלה מידית של חתיכת פיצה כשעוקפים את התור. הבעיה היא שהתנהגויות אלה עלולות לפעמים להיתפס כבלתי ראויות.

חשוב גם לזכור שחלקי מוח מסוימים מחוברים זה לזה, וייתכן שלכמה מהחלקים האלה, נוסף על הסטריאטום, יש תפקיד ב־ADHD. אחד מחלקי המוח שבו מדענים מתמקדים הוא קליפת המוח הקדם מצחית. סבורים שאזור זה במוח פועל כמו המנצח בתזמורת – הוא עוזר לתאם את הפעילויות של חלקי המוח השונים, דבר המקל עליכם לתכנן ולארגן דברים. יש חוקרים שסבורים כי אולי קליפת המוח הקדם מצחית גם פועלת אחרת באנשים המתמודדים עם ADHD לעומת אנשים ללא ADHD. הדבר יכול להסביר מדוע אנשים מסוימים המתמודדים עם ADHD מתקשים להתמיד בביצוע מטלות שהם צריכים לסיים! אבל, במחקר שלנו רצינו להתמקד באופן שבו אנשים עם ADHD מגיבים לגמולים. לכן, בחרנו להסתכל על הסטריאטום, כי אנו יודעים ממחקר אחר שחלק זה של המוח מעורב מאוד בעיבוד גמולים. אנו סבורים שהמחקר שלנו מראה היבט חשוב אחד של ADHD, אף שיש גם היבטים רבים אחרים שכדאי לחקור.

מה אתם יכולים לעשות אם אתם או מַכָּרִים שלכם מתמודדים עם ADHD?

כפי שאמרנו בתחילת המאמר, אנו עדיין צריכים לבצע מחקרים רבים כדי לפענח בדיוק את הסיבה לכך שאנשים מסוימים מתמודדים עם ADHD. ייתכן כי מה שמצאנו בסטריאטום הוא רק אחד מגורמים רבים לכך שלאנשים מסוימים קשה יותר להתרכז או לחכות. שגוי יהיה לומר שהסטריאטום שלהם לא פועל. פשוט נראה שהוא פועל אחרת אצל אנשים עם ADHD. לכן, פירושו של דבר הוא שאנשים המתמודדים עם ADHD צריכים לעשות דברים אחרת כדי לבצע את כל מה שצריך בבית ובבית הספר!

אם קשה לכם להתרכז, נסו לשוחח על כך עם הוריכם ועם המורים שלכם. בדקו אם הם יכולים לעזור לכם ליצור תנאים שֶׁיָּקֵלּו עליכם להתרכז, למשל: מציאת מקום שקט להכנת שיעורי הבית, כיבוי הטלוויזיה והטלפון הסלולרי והקפדה על כך שאחיכם לא ייכנס לחדר שלכם! נוסף על כך חפשו דרכים לפתח הזדמנויות לקבלת גמולים ממשיים במהירות ולעיתים קרובות. למשל, תוכלו לחלק את העבודה שלכם לנתחים קטנים, כמו חמישה תרגילי מתמטיקה בכל פעם. אחר כך, עצרו והראו את העבודה שלכם להורה, ברכו את עצמכם על כך שעשיתם עבודה טובה, תתמתחו, תסתובבו קצת, ואז נסו לחזור לעבוד על חמשת התרגילים הבאים. בקשו מהמורה שלכם שתִּטְפַּח על גבכם כאשר אתם מצליחים להתרכז [5]. בקשו מהמבוגרים שסביבכם להיות מעט יותר סבלניים אליכם, ושיזכירו לכם מה אתם אמורים לעשות אם ישימו לב שדעתכם הוסחה בגלל דברים אחרים, מהנים או מתגמלים יותר.

לפעמים, כאשר מתמודדים עם ADHD נראה שהכול קשה. אבל, שליטה על הגמולים שסביבכם עשויה לעזור לסטריאטום להפוך לפעיל יותר באופן שיעזור לכם להשיג את מטרותיכם! לפעמים קשה כשמישהו שאתם מכירים מתמודד עם ADHD – ייתכן שאתם אוהבים את אותו אדם, אבל הוא עלול להיות מעצבן לעיתים. מותר לומר לו מה אתם מרגישים, ולהזכיר לאותו אדם בעדינות מהי דרך ההתנהגות הנכונה. כאשר אותו אדם מצליח יפה להתרכז או לחכות, תיידעו אותו על כך!

אתם צריכים לדעת כי יש אנשים רבִּים שמתקשים להתרכז ומתמודדים עם ADHD, אבל הם מוצלחים ועשו דברים נהדרים בחייהם: מדענים, רופאים, שֶׁפִים, שחקנים, בעלי עסקים ואפילו שחיינים אולימפיים!

מילון מונחים

הפרעת קשב וריכוז (Attention deficit hyperactivity disorder, ADHD): הפרעה שמאופיינת ברמות תמידיוֹת של חוסר קשב, היפראקטיביוּת ואימפולסיביוּת שאינם הולמים את שלב ההתפתחות, ופוגמים בתפקוד היומיומי. לילדים או למבוגרים המתמודדים עם ADHD קשה במיוחד להתרכז, לשבת או לחכות, והדבר גורם להם להסתבך בצרות לעיתים קרובות יותר מאשר אנשים אחרים. יש מדענים הסבורים כי חלקים מסוימים במוח פועלים מעט שונה אצל המתמודדים עם ADHD.

סטריאטום (Striatum): סבורים שהסטריאטום הוא “מרכז העונג” במוח, שעוזר להעריך אם משהו הוא טוב, ומאפשר לנו לחווֹת הנאה ושמחה. הסטריאטום גם יכול ללמוד לנבא את בואם של גמולים, כלומר דברים טובים שצפויים לקרות בקרוב.

נוירונים (Neurons): תאי עָצָב שיש להם תפקיד ייחודי של העברת מסרים דרך המוח והגוף שלנו. למשל, הנוירונים שבסטריאטום שולחים אותות לחלקים אחרים במוח כאשר מצפים למשהו מתגמל או חוֹוים זאת.

דימוּת תהודה מגנטית (Magnetic resonance imaging, MRI): זהו מכשיר העושה שימוש במגנט ענקי, בגלי רדיו ובמחשב כדי ליצור תמונה מפורטת של איברים ושל מבנים בתוך הגוף. מכשיר MRI יכול לעקוב אחר חלקים במוח שבהם יש יותר חמצן, שֶׁכֵּן יותר חמצן מגיע עם זרם הדם לחלקי המוח הפעילים יותר. כך, בעזרת מכשיר MRI אנו יכולים לראות אלה חלקים במוח פעילים יותר בזמן נתון.

הצהרת ניגוד אינטרסים

PM היה חבר בלשכת הדובר ו/או שימש כיועץ לחברות Eli-Lilly, PM .Shire-ו Novartis ,Janssen-Cilag קיבל מענק נסיעה מ-Janssen-Cilag, Shire-ו Eli-Lilly להשתתפות בפגישות מדעיות. תכנית ה-ADHD בראשותו של (Grupo de Estudos do Déficit de PM Atenção/Institute of Psychiatry) קיבלה אף היא תמיכה מחקרית מ-Shire-ומ Novartis. לארגונים אלה לא היה תפקיד בתכנון המחקר, איסוף הנתונים וניתוחם, ההחלטה לפרסם או הכנת כתב היד. המחברים האחרים מצהירים כי המחקר נערך בהעדר כל קשר מסחרי או פיננסי שיכול להתפרש כניגוד אינטרסים פוטנציאלי.


מקורות

[1] Rutter, M. 2006. Genes and Behavior: Nature-Nurture Interplay Explained. Malden, MA: Blackwell Publishing.

[2] Tripp, G., and Wickens, J. R. 2008. Research review: dopamine transfer deficit: a neurobiological theory of altered reinforcement mechanisms in ADHD. J. Child Psychol. Psychiatry 49:691–704. doi: 10.1111/j.1469-7610.2007.01851.x

[3] Schultz, W. 2002. Getting formal with dopamine and reward. Neuron 36:241–63. doi: 10.1016/s0896-6273(02)00967-4

[4] Furukawa, E., Bado, P, Tripp, G., Mattos, P., Wickens, J. R., Bramati, I. E., et al. 2014. Abnormal striatal BOLD responses to reward anticipation and reward delivery in ADHD. PLoS One 9(2):e89129. doi: 10.1371/journal.pone.0089129

[5] Barkley, R. A. 2002. Psychosocial treatments for attention-deficit/hyperactivity disorder in children. J. Clin. Psychiatry 63(suppl 12):36–43.