פעם אחת זה קרה לי (Marc Wittmann, הכותב): נהגתי במכונית שלי ברחוב שעדיין היה רטוב מהגשם של ליל אמש. כשלקחתי את הסיבוב, הגלגלים האחוריים של הרכב איבדו אחיזה וסטו הצידה. באותו הרגע, כשידעתי שאני צריך לסובב את ההגה כדי להתנגד לסטייה של המכונית, הזמן הֵאֵט. הייתי רגוע מאוד והמתנתי לרגע הנכון שבו הייתי צריך לסובב את ההגה. הכול קרה בצורה מואטת. בסופו של דבר הזזתי את ההגה וסובבתי אותו, והמכונית שלי הייתה שוב בנתיב הנכון. האירוע התרחש במשך שנייה או שתיים, אולם הוא הרגיש ארוך הרבה יותר. האם גם לכם הייתה חוויה מיוחדת כזו? הרבה אנשים שדיברנו איתם דיווחו על חוויות דומות, למשל כשהם חוו תאונת אופניים או כאשר חוו נפילה רצינית. הזמן נחווה כארוך הרבה יותר, והעולם נדמה כזז בצורה מואטת.

כולנו יודעים כיצד הזמן יכול להאט כשאנו משועממים. לעומת זאת, כשאנו נהנים נדמה שהזמן “עף”. אולם אין זה זמן השעון שמשתנֶה, אלא החוויה האישית שלנו ביחס לעולם החיצוני. אנו יודעים שחוויית הזמן האישית שלנו תלויה בְּמָה שאנו מרגישים ובאופן שבּו אנו פועלים. כשאנו מחכים שמשהו יִקְרֶה, אנו מודעים לזמן והוא עובר בצורה איטית מאוד. במהלך פעילויות משמחות הזמן מאיץ, ואנו עשויים למצוא את עצמנו מופתעים ממשך הזמן שכבר חלף. אולם האפקט של האטת הזמן במהלך תאונות הוא מצב קיצון תודעתי אשר דורש הסבר. כיצד זה קורה, ומדוע?

“הילחם או בְּרַח”: זמן רב יותר לשרוד

ניתוח של מאות דיווחים אחרי תאונות חשף שיותר מ-71% מהאנשים משחזרים חוויה של שינוי בתחושת הזמן. הם שִׁחְזְרוּ את מהלך האירוע כהרבה יותר ארוך מאשר שהוא היה בפועל, ונדמה שמה שהתרחש במהלך התאונה קרה בקצב מואט. יתרה מזו, במקרים האלה לעיתים קרובות אנשים מצאו את עצמם חושבים במהירות רבה [1]. מדוע זה קורה למעשה? התשובה שחוקרים רבים מספקים היא: בתרחיש של “הילחם או ברח” ,(Fight or flight) כאשר חשוב לפעול מהר מאוד למען ההישרדות שלנו, “עוזר” שהעולם החיצוני מאט. במקרה כזה מרגישים כאילו יש לנו זמן רב יותר להחליט מה לעשות הלאה וכיצד לזוז, במידת הצורך. אולם מה שמתרחש למעשה הוא שהתהליכים הפיזיולוגיים מאיצים באופן יחסי לעולם החיצוני, מה שגורם לנו להרגיש כאילו העולם החיצוני מאט ביחס אלינו. מידת הָעֵרוּר של הגוף עולה לרמה המקסימלית האפשרית. עירוּר משמעו שהגוף והנפש במצב פיזי ומנטלי של עירנות ופעילות מוגברות. המוח ממוקד ואנו מרגישים דרוכים. מצב גופני זה מגביר את יכולתנו לשרוד, כאשר אנו נדרשים להגן על עצמנו או לברוח מהר מפני סכנה. מאחר שהגוף והנפש פועלים במהירות מואצת, נדמה כי מה שמתרחש בעולם החיצוני מאט. מאחר שנדמה כי הכול בסביבה מאט, אנו רואים ושומעים פרטים רבים יותר מכל מה שמתרחש, מה שמוביל לתחושה שהאירועים אורכים זמן רב יותר מזמן השעון.

הדמיית מצב מסוכן במעבדה שלנו: מחקר באמצעות דימוּת תהודה מגנטית תפקודי (fMRI)

האם ההסבר הנ“ל הוא נכון? האם הזמן מתארך כאשר אנשים חווים תאונה? או האם, אולי, רק בזמן מאוחר יותר כשאנו מסתכלים אחורה ומשחזרים את האירוע אנו מרגישים שהוא ארך זמן רב יותר? עקב האירוע הדרמטי שהתרחש אנו עשויים לחשוב שהזמן האט, כשאנו נזכרים באירוע. לכן, השאלה היא: האם אנו יכולים לחקור את התופעה הזו במעבדה שלנו כדי לוודא אם הזמן למעשה מתארך? כמובן שאיננו רוצים ליצור מצב של תאונה אמיתית במעבדה שלנו. אולם אנו יכולים לחשוב על ניסוי שבאמצעותו עדיין נהיה מסוגלים למדוד את השינוי בחוויית הזמן הסובייקטיבית של האדם. בהתבסס על מחקר קודם שנערך (על-ידי וירג’יני הכותבת, שאז עבדה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, UCLA), ידענו שֶׁמֶּשֶׁךְ זמן האירוע מרגיש ארוך יותר כאשר גירוי שמוצג על המסך נדמה כמגיח בפתאומיוּת לעבר הצופה [2]. מערך הניסוי שהשתמשנו בו הוא זה: משתתפים ישבו מול מסך מחשב וראו שלושה עיגולים מלאים מופיעים, אחד אחרי השני (ראו את איור 1 ואת סרטון הווידיאו). לאחר מכן, עיגול רביעי (המטרה) הופיע על המסך. המשתתפים היו צריכים לשפוט במשך כמה זמן העיגול הרביעי הופיע על המסך יחסית לשלושת העיגולים שהופיעו לפניו. האם העיגול הרביעי נשאר על המסך זמן ארוך יותר או קצר יותר משלושת העיגולים הקודמים? העיגול הרביעי הופיע בשלוש צורות: או שהוא היה עיגול נוסף בגודל קבוע (מצב יציב), או שהוא הגיח מתוך המסך (כלומר התחיל כעיגול קטן והלך וגדל עם הזמן), או שהוא נסוג אל תוך המסך (כלומר התחיל כעיגול גדול והלך וקטן עם הזמן). לאחר שהופיע עיגול נוסף, חמישי במספר, המשתתפים התבקשו ללחוץ על אחד משני כפתורים שמסמנים כמה זמן העיגול הרביעי הוצג על המסך: האם זמן קצר יותר או ארוך יותר משלושת העיגולים הראשונים? כפתור אחד סִמֵּן ”ארוך יותר“ וכפתור שני סִמֵּן ”קצר יותר“.

מדוע בחרנו להראות עיגול ”מגיח“ ועיגול ”נסוג“, ומה בכלל הקשר בין הגחה ונסיגה לבין מה שניסינו להבין? למי שמתבונן בעיגולים, העיגול שגדל או מגיח נדמה כמתקרב עוד ועוד. לעומת זאת, העיגול המתכווץ או הנסוג נדמה כזז הרחק יותר ויותר מהצופה. מאחר שהעיגול המגיח נראה כמתקרב אל הצופה, קיווינו שהוא עשוי לְדַמּוֹת מצב של סכנה מאחר שנראה כי הוא נע לעבר התנגשות עם הצופה. באופן הזה, ניסינו לדמוֹת מצב שבּו הצופה פוגש ב”סכנה“. אנו מודעים, כמובן, לעובדה שזו אינה סכנה אמיתית. אולם המוח עדיין עשוי להגיב כאילו שהמקרה המדומה הזה מהווה סכנה קטנה כלשהי.

בסיכומו של דבר, התוצאות הראו שהעיגול המגיח אכן נחווה כאורך זמן רב יותר מהעיגול היציב ומהעיגול הנסוג. כלומר, המשתתפים לחצו על הכפתור ”ארוך יותר“ לעיתים קרובות יותר מאשר על הכפתור ”קצר יותר“ כשהם חוו את המצב של העיגול המגיח. כאמור, כל אחד מהעיגולים הוצג לפרק זמן זהה, של כמחצית השנייה. אולם המשתתפים הצהירו שהעיגול המגיח הוצג זמן רב יותר משני העיגולים האחרים (היציב והנסוג). אם כן, מצאנו השפעה קטנה אך ברורה של התארכות הזמן בתרחיש של גירוי מגיח, אשר מתקרב אל הצופה באופן וירטואלי!

כעת, השאלה הבאה היא: מה מתרחש במוח כשאנשים מעריכים יתר על המידה את כמות הזמן שעבר, כשהם מרגישים שהעיגול המגיח מוצג לזמן רב יותר? כדי לענות על השאלה הזו השתמשנו באותו הניסוי הממוחשב אולם הפעם המשתתפים שכבו בתוך סורק שנקרא סורק דימוּת תהודה מגנטית תפקודי .(fMRI) בעזרת fMRI אנו יכולים לרשום את הפעילוּת, או האקטיבציה, המוחית בזמן שהמשתתפים מְבַצעים מטלה. מה המשמעות של ”אקטיבציה“? באמצעות טכנולוגיית fMRI מה שאנו רושמים למעשה הם שינויים ברמות החמצן בדם שזורם במוח. הרעיון הוא שככֹל שאזור במוח מעורב יותר בביצוע של מטלה מסוימת, כך הוא זקוק ליותר חמצן. כשמישהו מְבַצע מטלה בתוך סורק fMRI אנו יודעים שנרשמת פעילות רבה יותר (או שהאקטיבציה חזקה יותר) באזור מסוים מֵאַחַר שאותו האזור מעורב בביצוע המטלה. לדוגמה, כאשר אנו שומעים צלילים, אזור במוח שמעורב בשמיעה הוא פעיל; כשאנחנו לוחצים על כפתור, אזור אחר במוח פעיל והוא אזור שמקושר לתנועה. באמצעות שימוש בשיטת fMRI שאלנו אלה אזורים במוח פעילים כאשר אנשים רואים את העיגול המגיח, לעומת האזורים שפעילים כאשר רואים את העיגול הנסוג. מדדנו את הפעילות הזו במדד של אחוז שינוי האות מאחר שאנו מעוניינים בהבדלים שבין שני תנאי הניסוי (העיגול המגיח לעומת העיגול הנסוג), והתנאים השונים האלה גורמים לשינויים באספקת החמצן דרך הדם אל אזורים מסוימים במוח. בשני המקרים משהו זז על המסך. אולם רק בתנאי ההגחה נדמה שהעיגול נע כלפי הצופה. זה ההבדל שבּו אנו מעוניינים.

במחקר זה נתנו ל-15 משתתפים, סטודנטים מהאוניברסיטה המקומית, לבצע את מטלת המחשב עם העיגולים בזמן שהם שהו בתוך סורק fMRI. בדומה לתוצאות שהתקבלו מניתוח רישומי הסורק, המשתתפים הרגישו שהעיגול המגיח הופיע על המסך פרק זמן ארוך יותר מאשר העיגולים האחרים. אם כן, איזה אזור במוח היה פעיל?

באיור 2 אתם יכולים לראות את ההבדלים בפעילוּת המוחית בין מצב העיגול המגיח ומצב העיגול הנסוג (פעילות מוגברת במצב העיגול המגיח מסומנת בצהוב, ופעילות מופחתת מסומנת בכחול), כפי שנרשמו בשני אזורים במוח. שני האזורים האלה נמצאים בקליפת המוח, שהיא השכבה החיצונית ביותר של המוח. הפעילות המוגברת נראתה באזור אחד שנקרא קליפת המוח הקדמית העליונה, שהוא החלק החיצוני הקדמי של קליפת המוח. האזור האחר שבו נראתה פעילות מוגברת נקרא פיתול החגורה האמצעי הקדמי והאחורי, שהוא החלק הקדמי והאחורי של אזור בקליפת המוח שנקרא פיתול החגורה. עלינו להיות זהירים בפירוש נתוני ה-fMRI. לכן, זיכרו שהדיון שנציג כאן הוא רק ההסבר הטוב ביותר שיש לנו כיום על המשמעות של הפעילות המוחית המוגברת. אנו נתמקד באזור הגדול יותר של פיתול החגורה.

כמה מחקרים הראו שפיתול החגורה פעיל כשהגירוי קשור בצופה עצמו (להעשרה נוספת קראו את שני המאמרים שפרסמנו בנושא: Wittmann ואחרים van Wassenhove ,[3] ואחרים [4]). לדוגמה, כשאנשים חושבים על תכונות האופי שלהם (”אני בן אדם מנומס“), או כשהם חושבים על דברים שהם עשו בעבר (”איזו מסיבה נחמדה זו הייתה אתמול בערב“). באופן כללי, חוקרי מוח חושבים שלפיתול החגורה יש תפקיד במחשבות של אנשים על עצמם ובמחשבות על הקשר בינם לבין העולם. בתנאי ההגחה, פיתול החגורה נעשה פעיל היות שהעיגול נע לכיוון המשתתפים, כך שיש לו משמעות עבורם מאחר שהם תופסים אותו כ”סכנה“ אפשרית. הם עשויים לחשוב: אני הוא זה שנמצא בסכנה. כתוצאה ממצב הסכנה הזה מתרחבת תחושת הזמן הפרטית של המשתתפים.

המעבדה לעומת העולם האמיתי

ממצאינו היו הראשונים שהעלו את האפשרות כי המבנים במוח שמעורבים בחשיבה על הקשרים שלנו עם עצמים בעולם עשויים גם להיות אלה שפעילים בעת ההתבוננות בפריט שמתקרב אלינו. אם כן, הצלחנו לאשש את התוצאה שבתנאי מעבדה הזמן מתרחב במצב של ”סכנה“, באמצעות השימוש שעשינו בעיגול המגיח על מסך המחשב. תשובה אפשרית אחת לשאלה מה מתרחש במוח בזמן אירוע כזה יכולה להיות: פעילות מוגברת בפיתול החגורה נרשמת באמצעות סורק ,fMRI ואותה אנו מפרשִׁים בתור חשיבה של המשתתפים על עצמם ביחס לעיגול המגיח. אנו מודעים, כמובן, לכך שמערך הניסוי שלנו אינו מתקרב לְדַמּוֹת מצב של תאונה אמיתית. זו הסיבה שבגללה יכולנו למדוד את התחושות של המשתתפים ביחס לכמות הזמן שחלפה, אולם לא יכולנו לעורר את האפקט של האטת הזמן כפי שנחווה במהלך תאונות. מצבים שמתרחשים ביומיום, כמו למשל קפיצת בנג’י או צניחה חופשית, או כמו ניסוי שנערך על-ידי עמית שלנו שבו משתתפים נופלים מבמה גבוהה לתוך רשת ומדווחים על כמות הזמן שהם חושבים שחלפה בעת הנפילה [5], הם מצבים מציאותיים יותר שקשה יותר לְדַמות, ובלתי אפשרי, בכלים של היום, למדוד את הפעילות המוחית בעת התרחשותם. אולם זו עשויה להיות משימה שתוכל להתבצע בעזרת טכנולוגיה עתידית, כשמשתתפים יחבשו קסדות עם סורקי מוח קטנים בתוֹכָן ואז יקפצו מגשר (כשהם קשורים בחבל). או שחוקרים יוכלו להשתמש במערך של מציאוּת מדומה ,(VR - virtual reality) שבּה האירועים שיתרחשו ירגישו למשתתפים מציאותיים מאוד. אולם בהינתן התנאים של היום, ערכנו ניסוי אשר קידם אותנו צעד קטן נוסף אל עבר הבנה של מה שמתרחש במוח כאשר נחווה האפקט של האטת הזמן כמו שאנשים חווים במהלך תאונות.

הצהרת ניגוד אינטרסים

המחברים מצהירים כי המחקר נערך בהעדר כל קשר מסחרי או פיננסי שיכול להתפרש כניגוד אינטרסים פוטנציאלי.